לפעמים, אני נוסעת מחיפה לתל אביב ברכבת.
אחרי שאני עוברת את תחנות חיפה, בדרך לבנימינה והמרכז, יש תחנה אחת שחולפת בחלונות של הרכבת, בלי שהרכבת עוצרת בה.
זאת תחנת עתלית.
במידה זו או אחרת, כך גם העיירה הזו חולפת בתודעה הישראלית.
היא על המפה, אבל מחוץ לזכרון.
הגיע הזמן לבקר את עתלית ולגלות למה היא מרתקת – ואולי למה היא נשכחה.
רצועת חוף הכרמל
צילום: Zion Susi Photography
עתלית הייתה ונשארה נקודה אסטרטגית על חוף הים התיכון.
על כך יכולות להעיד לא אחת, אלא שתי מצודות צלבניות.
המצודה של האבירים הטמפלרים, שאטו פֶּלֶרֶן, שמרה על מפרץ עתלית והייתה האחרונה ליפול, כשהצלבנים גורשו מהארץ, מבלי לשוב.
הטירה נהרסה, כמו כמעט כל מצודות החוף, כדי למנוע מהצלבנים להיאחז בארץ.
הטירה מופיע בסמל העיר.
מכאן גם מתחיל סיפור ההתיישבות של היהודים ששבים לארצם.
מכספי הברון נרכשו אדמות של הכפרים עתל (במצודת פלרן) ועין חוד בשנת 1899.
האיכרים שבאו לעבד את האדמות הגיעו ממושבות הברון, זכרון יעקב ובת שלמה, אבל לא התיישבו במקום.
רק בשנת 1903 החלו לבנות בתי קבע וליישב את המקום.
בשנת 1910, בנה אהרון אהרונסון תחנת ניסיונות חקלאיים לצד היישוב.
החווה פעלה עד שנת 1917 והייתה עדות לניסויים פורצי דרך – כזכור, אהרונסון התפרסם בעולם בגלל גילוי אם החיטה.
אבל ה"תחביב" המסוכן של משפחת אהרונסון, ריגול, היה הסיבה להפסקת פעילות סדירה בתחנה ובזיזת ספרייתה על ידי התורכים.
במשך השנים, התחנה שימשה את תנועות הנוער.
והיום, אחרי שנות נטישה רבות, חזרה לפעול במתכונת המקורית – " חיפה גרופ" עורכת במקום ניסויים גנטיים באם החיטה בבניין הדו-קומתי הפסטורלי.
עוד מזכרת מימיו של אהרונסון היא שדרה של דקלי וושיגטוניה, אותם נטע בשטח החווה.
החווה מיוצגת בסמל העיר על ידי ציור מסוגנן של שיבולת.
בזמן המנדט הבריטי, התפתח היישוב כלכלית.
היו נסיונות לעסוק בדיג, אבל הדייגים שפעלו מתוך מבצר פלרן סבלו מקדחת צהובה, "חידוש מרענן" יחסית למלריה.
ניסיון מוצלח יותר היה הפקת מלח מבריכות ייבוש מי ים, שהחל בשנת 1922.
בריכות המלח מופעלות עד היום על ידי חברת "מלח הארץ".
הזכרתי אותם בהקשר לנחיתת ציפורי פלמיגו וציפורי מים אחרות במקום.
החברה מעודדת ביקורי צפרים ומחזיקה אתר אינטרנט לא רע שמציין איזה ציפורים תוכלו לראות בשטח המפעל.
גלי הים ופירמידה של מלח מופיעות גם הם בסמל העיר.
כמובן, הדבר שכולם הארץ זוכרית לעתלית הוא מחנה המעפילים שהוקם על ידי הבריטים כדי לעצור את אותם העולים שהגיעו לארץ ישראל בניגוד להגבלות המנדט.
המחנה נפתח בשנת 1940 ופעל עד קום המדינה.
לאורך השנים, נכלאו במקום כ-40,000 מעפילים.
למרות כל הביקורת של הישוב, תנאי המחייה במקום היו סבירים.
העולים שוחררו, ברגע שקיבלו סרטיפיקטים (אישורי עליה), מהמכסה המוגבלת לעולים יהודים שניתנו כל שנה.
גם עולים חוקיים שהו במחנה, לצורכי מיון וחיטוי, כמקובל באותם ימים.
צריפי המגורים וצריף החיטוי שרדו ושומרו ומשמשים היום להציג את תנאי כליאה במחנה.
לאורך השנים, היו מספר נסיונות בריחה.
המפורסם מכל היה פריצה של הפלמ"ח למקום, בפיקודו של נחום שריג, וסגנו יצחק רבין.
כך, שוחררו 208 מעפילים והופעל לחץ על השלטונות לשחרר עוד סרטיפיקטים.
אחרי 1948, המקום שימש כמחנה עולים וכמחנה כליאה לשבויים מצריים.
לאחר סגירתו, פועל במקום מוזיאון שמציג את הפרק החשוב הזה בתולדות היישוב.
למקום הובאה ספינת דיג לטבית ישנה בשם "גלינה", שמשמשת על מנת להדגים באיזה מצב היו רוב הספינות שהביאו את המפעלים לארץ.
בשנת 2017 נוסף גם מטוס קרטיס קומנדו C-46, כמו אותם המטוסים שהבריחו את עולי עיראק לישראל במבצע מייקלברג בשנת 1947.
עוד במקום – שריוניות בריטיות, אוטובוס שהוביל מעפילים ועליו "שומרת" בובת ראווה במדים בריטיים, חמושה במקלע סטֶן.
צריפי המגורים במחנה המעפילים עתלית,
צילום: מורה הדרך רן רותם
יש עוד מספר דברים שווים מחוץ לישוב.
אחד מהם הוא חורשת לימור וחורבת קרתא, תצפית הנוף היפה ביותר בסביבה.
מנקודת התצפית על בריכת המים הישנה ניתן לראות כאן את מבצר פלרן, שסגור לקהל.
בנוסף אני רואים את קו החוף ואת פתחי הנחלים מערות ואורן.
על הבריכה – הקדשה לאברהם דנקנר, בעל מפעל המלח בעתלית ונצר למשפחה העשירה והמפורסמת שכולנו מכירים.
בעבר, כבר הזכרתי את מבצר דטרואה הצלבני, ששמר על "המעבר הצר" במקום.
זהו מבצר ישן יותר ממבצר פלרן, הגדול יותר.
עוד משרידי הצלבנים – אורוות סוסים החצובות בקיר.
מי שמסתכל רק לכיוון האופק, עלול לפספס את החצבים שבהם נודעה השמורה.
בנוסף, על רכס הכורכר צומחים גם סתוונית היורה, כרכום, עירית גדולה, נרקיס מצוי וגאופיטים נוספים.
מי שמחפש עדויות ארכיאולוגיות נוספות יוכל למצוא את האותיות "ע" ו-"ת" בכתב פיניקי החצובות בסלע בראש המצוק.
אולי זה סימון של תחום עתלית העתיקה?
ח'ורבת קרתא,
צילום: מורה הדרך רן רותם
אחד הסודות המרתקים בסביבת עתלית הם שרידי הכפר שֵיח` בוריךּ הארמני.
פליטי שואת הארמנים הגיעו לארץ בשנת 1926 והתיישבו ליד מקאם (קבר) שייח' בוריך, שעומד במקום עד היום.
הם התפרנסו מעבודת אדמה וחיו כאריסים. מכיוון שהם לא היו בעלי האדמה, הם שילמו מחצית מהיבול לבעל האדמות, שגר בחיפה.
בשיא, היו כאן כ-30 משפחות.
אחרי 1948, שֵיח` בוריךּ, כפר של 15 משפחות שנשארו במקום, היה אחד משלושת הכפרים הלא יהודים שנשארו לאורך החוף.
קיום הכפר היה בסימן שאלה.
בגלל שהם לא היו בעלי האדמות של האדמה שעליה ישבו, שהפך לאדמת מדינה, כנכסי נפקדים.
הכפר הלא מוכר לא חובר לתשתיות ולאט לאט גווע, למרות עזרה של קיבוצניקים מסביב.
אחרוני הארמנים קיבלו פיצויים ועזבו – מי לחו"ל ומי לחיפה וירושלים.
מישהו דאג להרוס את בתי היישוב אחרי שהם עזבו, אבל איי החורבות לא פונו ודבר לא נבנה על אדמת הכפר.
רק קבר השייח ובית הקברות נשארו להעיד שפעם היתה כאן קהילה.
הארמנים באים לבקר את מתיהם ואף שיקמו כמה מהמצבות.
הם זוכרים את המקום.
וגם אנו יכולים לבוא לעתלית ולכאן, לזכור חלק מוזנח של ההיסטוריה של הארץ הזאת.
סיור במועצה אזורית חוף הכרמל
צילום: Green Lady Tour Guide // גילי שולץ מורת דרך מוסמכת
במאמרים קודמים, יצא לי להשתמש בביטוי העברי המעולה "כעץ שתול על פלגי המים". כמו שאתם יודעים, הביטוי מתייחס למשהו (או מישהו) שצומח בתנאים אופטימליים. אבל הביטוי מתייחס בעיקר לעץ. הפעם אני רוצה להתייחס דווקא לפלגי המים אותם נחלים שעליהם...
רכס הכרמל זה מקום שממשיך לתת ולתת. תמיד כשאני חושבת שעשיתי את כל המסלולים וגיליתי הכל - מתגלה עוד מסלול, עוד נחל ועוד מערה. וכל אחד שונה, מרתק ושווה ביקור. היום נעשה סיבוב באחד המקומות היפים בכרמל נחל ספונים -...
הר בנטל לא סימטרי, מדרום רך ופריך ומצפון אדום יותר, הארוזיה תואמת את סוג החומר, יש פרופיל קעור ופעור, מפנה דרומי פונה דרומה ומקבל יותר שמש ולכן יותר דליל בשל כמות הקרינה. איך המבנה הגאולוגי...
