נפתלי הרץ אימבר – חייו ואהבתו

היו אנשי אשכולות בעולם – אנשים שעשו כל כך הרבה דברים עד שקשה לנו לשים אצבע רק על הצלחה אחת.

אבל לפעמים, הצלחה אחת היא מספיקה

במיוחד אם זו יצירה שתופסת כל כך טוב את ה"צייטגייסט", את רוח הזמן והמקום ומדברת לליבם של כל כך הרבה אנשים.

האדם הוא נפתלי הרץ אימבר והיצירה היא ההמנון שלנו, "התקווה".

אנחנו נטייל בעקבותיו בארץ ונספר את סיפוריו.

העילוי שבעילויים

"נפתלי הערץ אימבער", כמו שרושמים את שמו ביידיש, התחיל את הקריירה שלו מוקדם.

הוא נולד בחבל גליציה (אז – האימפריה האוסטרו-הונגרית, היום – אוקראינה, לא רחוק מלבוב), למשפחה דתית.

אביו היה בעל בית מרזח ואדם קשה ואלים. אימו אהבה וגוננה עליו.

בחיידר, התבלט בשני דברים – זה שהוא העדיף לשבת מתחת לשולחן הרב והשני – שהיה עילוי בלימודיו.

בגיל 8 הוא למד עם בני 15.

בגיל 10 – החל ללמוד קבלה וכונה "עילוי שבעילויים".

באופן רגיל, יש איסור הלכתי על לימוד הזוהר בגיל צעיר – מותר רק מגיל 40 ומעלה בלבד!

בגיל צעיר נסחף נפתלי הצעיר ברוח ההשכלה והחל ללמוד לימודים כלליים.

בין הצלחותיו הראשונות – הפואמה "אוסטריה", שזיכתה אותו בפרס כספי מידי הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף והכרה בקרב הקהילה.

עוד לפני שהגיע לארץ, היה חדור רוח ציונות – הוא כנראה כתב את הגרסה הראשונה של "תקוותינו" (לימים – המנון "התקווה") כבר אז.

הוא המשיך לכתוב כל חייו ורבים מכתביו המקוריים נמצאים ב"מכון גנזים" בתל אביב.

המשורר שלנו נע ונד בעולם, עד שפגש את הזוג אוליפנט בקונסטנטינופול והוקסם מליידי אליס.

נפתלי הרץ אימבר
מקור: The Jewish Publication Society of America

ביתו של הנגר קרל

קצת על הזוג אוליפנט – לורנס אוליפנט היה המון דברים בחייו:

חבר פרלמנט וחבר בכת, נוצרי אדוק וציוני שזכה בזמנו לכינוי "כורש המודרני" על העזרה שהעניק לפליטים היהודים מהאימפריה הרוסית, ועוד ועוד.

הוא ואשתו ליידי אוליפנט (בשמה המקורי אליס לה-סטריינג') לקחו את נפתלי הרץ אימבר איתם לארץ בתור מתרגם.

הוא גם לימד אותם עברית ולמד מאליס אנגלית.

בארץ הם התגוררו בחיפה, במושבה הגרמנית.

בעליו הקודם של הבית, קרל אולדורף, נגר במקצועו, עבר לשרונה, שם שימש כראש מושבה והבית היה זמין לשכירות.

זה היה בית טמפלרי טיפוסי – מבנה דו קומתי על יסודות גבוהים, שדורש מהאורחים לטפס במדרגות לכיוון הדלת.

הכניסה לבית מודגשת על ידי הגג בקומה השנייה, שגבוהה יותר מעל דלת הכניסה.

בצד הבית נמצאת באר.

מעל הכניסה חקוק פסוק בגרמנית "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל-עֵת".

אחרי שהאוליפנטים ונפתלי הרץ אימבר עזבו את המקום, הוא הפך למוקד לעלייה לרגל ליהודים די מוקדם בהיסטוריה.

הטמפלרים הציבו עליו שלט אבן "Haus Oliphant".

היום, הבית הזה עומד ללא שימוש, אבל קרל אולדורף, שבנה אותו, עשה עבודה לדורות, כנראה.

הבית עדיין מרשים ועדיין איתן.

אני מקווה שיהפוך לבניין תרבות, כמו בית העם הטמפלרי שנמצא מעבר לכביש והפך ל"מוזיאון העיר חיפה".

בית אוליפנט במושבה הגרמנית בחיפה שדרות בן גוריון 16 ביתו של לורנס אוליפנט
מקור: Hanay

קום והתהלך בארץ

ממקום מושבם בחיפה, יצאו אוליפנט ונפתלי הרץ אימבר לתור את הארץ, על מנת לקדם את ההתיישבות החקלאית.

אלו היו ימי העלייה הראשונה ונפתלי הרץ אימבר התרשם עמוקות מ"היהודי החדש"

עובד אדמה קשוח שמתמודד בגבורה עם האקלים הבלתי מוכר, חולות וקדחת.

נפתלי ביקר בראשון לציון, זכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה של היום), גדרה, ראש פינה, פתח תקווה ומשמר הירדן.

הוא אף כתב שיר על משמר הירדן –

"הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זְרֹם, תִּכָּתֵב לַדּוֹרוֹת,כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם אֲנַחְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת."

למושבה המקורית של משמר הירדן יש סוף עצוב

בשנת 1948 היא ותושביה ששרדו נפלו לידי הסורים והמושבה נהרסה.

בתי ישוב הרוסים, מרכז מבקרים שמספר את סיפור המושבה,

שהייתה מזוהה עם בית"ר והמרתף בו הסתתרו אחרוני המגינים מהווים אתר מרתק לביקור.

גם עקרון, המושבה הראשונה שהוקמה בתמיכת הברון רוטשילד, היא מקום מרתק לביקור.

שמה שונה למזכרת בתיה כחמש שנים לאחר הקמתה, על מנת להנציח את זכר אמו של הברון, בטי סלומון דה רוטשילד.

נקודות עניין במזכרת בתיה:

בית הכנסת המרכזי של המושבה, מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, בניין לבן ומרשים לכל הדעות, עם שני מגדלים ועליהם כיפות משני צידי הכניסה המרכזית.

הבניין משמש גם כסמל מרכזי של הישוב.

סמל חשוב נוסף "בית משק הברון".

בית הפקידות, שנמצא סמוך, משמש כמוזיאון היישוב.

בית הכנסת המרכזי של המושבה
צלם מיכאל יעקובסון

"אני ישנה וליבי ער"

אלא שחיפה היתה, כנראה, חמה מידי ללורד הבריטי, אישתו והמזכיר המזרח-אירופאי שלהם.

בקיץ, השלושה נדדו לעוספיה (באופן זמני) ולאחר מכן לכפר הדרוזי דלית אל כרמל.

בכפר קנו אדמה ובנו בית מידות למידותיהם – בית בסגנון ערבי בפנים שמזכיר טירה אירופאית מבחוץ.

הבניין הורכב מאבני גזית עתיקות ביסודות הבניין וגם מחורבת דבלה שאינה רחוקה מהכפר.

הבית, שהיום משמש כ"יד לבנים" הדרוזי,

נמצא קרוב ל"מקאם א-נבי אבו אבראהים", (המילה מקאם מציינת אחוזת קבר).

אבו איברהים הוא אחד מהנביאים מייסדי האמונה הדרוזית ומפיציה במאה ה-11 ואחד מחמשת המפיצים של הדת הדרוזית.

מעל מערת הקבורה – מבנה אבן מפואר עם כיפה.

בבית הקיץ שלהם, אליס ציירה, למדה ערבית ולימדה את נשות המקום רפואה

וניהלה פרשת אהבים סוערת עם נפתלי הרץ אימבר.

הוא היה צעיר ממנה, לא יפה במיוחד ונעדר נימוסי שולחן, במיוחד יחסית לליידי אצילית.

עם זאת, זו היתה כנראה אהבת אמת.

כאן ציירה ליידי אוליפנט את ציוריה, חלקם תיארו את הבית והכפר.

הציורים שהוצגו בתערוכות בארץ ואני בטוחה שנראה אותם שוב בעתיד.

כאן היא גם חלתה ומתה.

בעלה הקים לזכרה אנדרטה – על בסיס אבן הוא הציב עמוד גלילי עתיק וחרט לזכרה את הפסוק משיר השירים, באנגלית וערבית " "אני ישנה וליבי ער".

אליס קבורה בבית הקברות הצבאי הבריטי, שהוקם מאוחר יותר ליד קברי הטמפלרים.

הוא שווה ביקור גם בגלל אנדרטה לפרשים הודים שכבשו את חיפה וגם בגלל קברו של הארכיאולוג גוטליב שומאכר.

בית הקיץ של אוליפנט בדלית אל כרמל
צילום:ד"ר אבישי טייכר

ארץ, ציון, ירושלים

אחרי מות אשתו, עזב אוליפנט את הארץ.

נפתלי הרץ אימבר, שנשאר ללא הכנסה,

עזב את הארץ אף הוא, וניסה להתפרנס מכתיבת שירים ומאמרים.

הוא אף התחתן – אם כי הנישואים שלו לא החזיקו מעמד לאורך זמן.

עני ושתייו כרוני, הוא נפטר ונקבר בבריטניה

אך בשנת 1953, הועלו עצמותיו לארץ ונקברו בהר המנוחות בירושלים, לצד סופרים עבריים נוספים.

נפתלי הרץ אימבר ורעייתו אמאנדה קטי
מקור

כל פעם שאנו עומדים דום בהמנון הלאומי, בואו נזכור את האיש, את חייו הקשים

ואת היופי הטהור והנוגע של היצירה שלו, אחד ההמנונים הייחודיים בעולם.

נשיר ונזכור, עם יד על הלב.

אם אהבתם את הכתבה על נפתלי הרץ אימבר אולי תהנו מעוד כתבות בסגנון

אם בקצונכם לראות את ביתו של לורנס אוליפנט ונפתלי הרץ אימבר בחיפה תוכלו להצטרף לסיור שלי