בסוף שנות ה-90, יצאה לאוויר העולם סדרה שתפקידה היה, ככל הנראה, לגרום לדור חדש של צעירים לעבור (או לרצות לעבור) לתל אביב, לבד-לבד, בלי הורים ומסורת על הראש.
הסדרה הייתה כמובן “פלורנטין” – סדרה ישראלית שהראתה מהי תל אביב – ומה תל אביב הייתה רוצה להיות.
היום, נבקר בשכונה – כמו שהייתה בשנות ה 90, במאה ה 20 וכמו שהיא בהווה ובעתיד לבוא.
פלורנטין התחילה כשכונה יפואית בשנת 1927.
כן, באמת! שמה של השכונה הוא כשמו של אחד המייסדים – שלמה (סלומון) פלורנטין – שעלה לארץ מסלוניקי שביוון.
הבנייה הייתה נמוכה, כ שלוש-ארבע קומות ושילבה תעשיה זעירה ומסחר.
את השכונה איכלסו עולים מכל קצוות התבל.
הגרעין הראשוני היה עולים מיוון, שעלו בעקבות פוגרומים ותנאים קשים בארץ המוצא.
חלק מאנשי השכונה היו זעיר בורגנים ובעלי בתים וחלק – אנשי עמל ודרי פחונים.
זה היה מקום בעל אופי שאתגר את האליטה האשכנזית המתגבשת – בזמן שבבתי קפה בתל אביב אסרו על ערק, דומינו וקלפים.
אחד המבנים ששרדו מהתקופה הוא בית כנסת “אהבת החסד”, אחד מתוך בתי הכנסת הרבים אותם בנו בני העדות השונות.
בעקבות המרד הערבי הגדול, הסתכסכו תושבי השכונה עם עיריית יפו ופתחו במרד מיסים נגדה – את שירותי הניקיון והרווחה סיפק לתושבים ועד השכונה.
בשנת 1948, השכונה סופחה לתל אביב והייתה לאחת השכונות הדרומיות שבה, בשולי המטרופולין המתפתח.
בשנות ה-60, הרבה מהתושבים המקוריים נטשו את השכונה ואת מקומם מילאו חנויות ותעשייה זעירה קטנה, כמו חנויות טקסטיל, תבלינים או מחרטות, וכמובן מסעדות.
חלק מהעסקים שרדו עד היום, למרות האקלים הקשה של התחרות בין מוצרים תוצרת הארץ לבין יבוא סיני זול.
שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1991, החליטה עיריית תל אביב על שיקום השכונה.
מבנים שופצו, בתי דירות חדשים נבנו וצעירים ואמנים נמשכו לשכונה בגלל מקומות הבילוי החדשים והשכירות הזולה, במונחים תל-אביביים.
את העשור חתמה סדרת הטלוויזיה ” פלורנטין “, שהפכה את השכונה לשם דבר, ומשך עוד צעירים ויזמים לשכונה.
זה המצב שבו אנחנו מוצאים את בשכונה היום.
זו עדיין שכונה שצעירים יכולים להרשות לעצמם לגור בה, אם הם מוכנים לחוזי שכירות תל אביביים.
העסקים הוותיקים עדיין שורדים – גם אם רק חלקם.
ועם זאת, גל הג’נטריפיקציה ממשיך לבנות מתחמי יוקרה לאלו שממונם בידם.
את המתח בין כל אלו אתם יכולים לראות על קירות השכונה שמעוטרים ב אומנות רחוב.
חלק מאותם צעירים הם אמני גרפיטי וגם קיר בית הכנסת “אהבת החסד” קיבל שדרוג לילי מסוג זה.
זה לא רק קשקושים של בני עשרה משועממים – זוהי אמנות של ממש, גם אם לא תמיד חוקית.
הבניינים של פלורנטין לא מגודרים, בדרך כלל, וכל אמן זוכה לקהל שבוי – עוברי האורח בשכונה.
כמובן, כל סיור שתעשו במקום יראה אחרת – הקירות שנצבעים מחדש, האמנים שלפעמים משתמשים בציורים של אמנים אחרים כקנבס ועוד.
כמה טיפים – כדאי לבוא לסיור בשישי שבת כי חלק מה גרפיטי וה אומנות רחוב נמצא על דלתות החנויות ואפשר לראות אותו רק כשהם סגורות.
אם אתם רוצים לעבור במקום שכולו גרפיטי, תנסו את רחוב צריפין, רחוב צר המעוטר בגרפיטי משני צדדיו.
אם אתם רוצים לראות אומנות רחוב עם שם עולמי , תנסו את פינת הרחובות חיים בן-עטר ופלורנטין.
שם, בשנת 2014 צייר האמן יונתן כיס-לב את מועדון ה-27, אותן אגדות רוק שמתו בגיל 27.
ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, ג’ים מוריסון ואחרים מביטים עלינו מלמעלה.
עוד גרפיטי רב-משמעות בשכונה של אותו האמן הוא שרוליק, הצבר הטיפוסי, מתחבק עם חנדלה, הפליט הפלסטיני עם שיער קוצני. יש תקווה?
אחד המקומות הוותיקים ששרדו עשרות רבות של שנים, מאז שנות ה 40, הוא “בורקס מיס” המיתולוגי – מאפיית בורקס שהוקמה ע”י משפחת מיס שעלתה מסלוניקי.
מביני עניין ממליצים על בורקס תרד ועל “שנות השישים” – רולדת בורקס מיוחדת.
מקום נוסף מעניין, מתקופת הסדרה ‘פלורנטין’, הוא בזילי.קום.
הפיצרייה הזו הייתה הראשונה שהעזה להביא אל השכונה את הפיצה והיום קשה לדמיין את פלורנטין בלעדיה.
בשנת 2000, כשנפתחה הפיצרייה, היו מעט מאוד עסקי אוכל בשכונה.
כיום, בזילי.קום היא רשת קטנה ויש לה שני סניפים גם מחוץ לשכונה.
הפיצה הפופולרית ביותר היא הטבעונית ודבר ייחודי נוסף הוא הגבינה והשומשום שמתחבאים בקצוות הבצק של משולש הפיצה וטעימים לאללה.
מקום יותר עכשווי מהשנים האחרונות היא הניוקי שופ מציעה ניוקי טריים, עם שלל רטבים מתחלפים קלאסיים וגם שוברי מוסכמות.
גם פסטה עבודת יד יש במקום ואופציות טבעוניות. בפחות מ-50 שקלים אפשר לאכול ארוחה כאן איטלקית קלילה ושווה.
זוהי כמובן נגיעה קטנה בלבד בשכונה מרתקת ומלאה ב אומנות רחוב מאין כמותה!
מה אתם הייתם ממליצים לראות, לבקר או לאכול בשכונה?
מחכה לטיפים והמלצות בתגובות!
לעוד טיולים באזור לחצו כאן
נחל שניר טיול נפלא לימים החמים, למשפחות עם פעוטות ולמי שמחפש שכשוך הטובל בצמחייה ירוקה. אזור זה, הינו הרווי ביותר מים בכל הארץ. ניתן לפגוש באזור זה בצמחייה ונופים ייחודים. מסלול מקסים לקפץ בו בין הסלעים, לחלוץ...
בשנות העשרים של המאה העשרים, הכתובת היתה על הקיר. גלי העלייה סימנו ליישוב, לבריטים והערבים – איזשהו סוג של מדינה או אוטונומיה יהודית בארץ ישראל – בדרך. בד בבד, הלאומיות הערבית דרשה בעלות על אותם השטחים בדיוק...
כשאנחנו קוראים מאמר, קל לדלג מהצפון לדרום ומים לים. אבל אנחנו לא יכולים לטייל כך, ואנחנו גם לא רוצים! כשאנחנו מגיעים לאזור מסוים, אנחנו רוצים לחוות אותו עד כמה שניתן. על כל גווניו ולו רק כדי שלא נרגיש...
