לאורך תקופת המנדט, התפתחה התרבות הישראלית ונוספו אישים לרשימת גיבורי הישוב.
אלו הציתו את הדמיון של הדורות הבאים.
נכון, על שמם נקראים רחובות וישובים, אבל מעבר לזה.
הם עיצבו את הדמות של "היהודי החדש" או הצבר.
אחד מסיפורי הגבורה החשובים ביותר הוא סיפורם של "צנחני היישוב", לוחמים מארץ ישראל המנדטורית שצנחו מאחורי קווי האויב במלחמת העולם השנייה.
היום נספר על שתי הנשים שהיו בשורה הראשונה של הלוחמים.
אלו כמובן חנה סנש וחביבה רייק – היפות והאמיצות.
נתחיל מסיפורם של צנחני הישוב ככלל.
כך אנו מכנים את 37 הצנחנים שהתנדבו לאחת המשימות המסוכנות מכולם.
הם הוצנחו מעבר לקווי הנאצים במלחמת העולם השנייה.
מבחינת הבריטים, מטרתם הייתה איסוף מודיעין וחילוץ הטייסים שצנחו בשטח האויב.
מבחינת היישוב, זה היה ניסיון לחזור ולחדש קשר עם יהדות אירופה ולסייע ליהודים במידת האפשר.
עד כמה המשימה הייתה מסוכנת יכולות להעיד האבידות בשורות הצנחנים – מתוך ה-37 שהסתננו מעבר לקווי האויב, 12 נפלו בשבי ו-7 מהם נרצחו על ידי שוביהם.
לזכרם הוקמה אנדרטת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל.
אליה הועברו עצמותיהם של הצנחנים שניתן היה לאתר ונראה שם את לוחות הזיכרון לצנחנים שמקום קבורתם לא נודע.
הקברים והלוחות מסודרים בצורת "V", לציון הניצחון "Victory" של בעלות הברית על הנאצים.
סיור משפחות בהר הרצל
צילום: Green Lady Tour Guide // גילי שולץ מורת דרך מוסמכת
לאור יום האישה הבינלאומי, אנחנו נתרכז בשתי הנשים מבין הצנחנים.
נתחיל בסיפורה של חביבה רייק.
היא נולדה בשטח סלובקיה של היום, והאימפריה האוסטרו-הונגרית של אז, ממש בשנים של מלחמת העולם הראשונה.
משפחתה השתייכה לזרם הנאולוגי של היהדות, זרם ליברלי שהיה ונשאר נפוץ בהונגריה וארצות הבלקן.
כחלק מהפעילות הפוליטית בתנועת "השומר הצעיר", היא סייעה לעלייה של יהודי סלובקיה ובהמשך עלתה לארץ בעצמה, בשנת 1939.
כאן היא חזרה והתאחדה עם בעלה, אהרון מרטינוביץ, וגרה בקיבוץ מַעֲנִית, לא רחוק מפרדס חנה-כרכור.
שווה לבקר בפארק תל נרבתה הסמוך.
שם נראה את הפילבוקס מחורר-כדורים שהגן על הקיבוץ בזמן מלחמת העצמאות כנגד הכוחות העיראקים.
וגם את שער האבן המונומנטלי שבנוי כולו מגוש סלע אחד.
"בית חביבה" משמש כמועדון הקיבוץ ובו ספר שהיה איתה כשנהרגה.
טיול נשים בקיבוץ מענית
מספרים את סיפורה של חביבה רייק
צילום: Green Lady Tour Guide // גילי שולץ מורת דרך מוסמכת
בשנת 1942 התנדבה רייק לפלמ"ח, עברה קורס מ"כים ביגור והייתה מיחידי הסגולה שנבחרו לעבור קורס צניחה בשירות הבריטים.
אחרי דחיות מרובות, היא הונחתה במטוס בעיר הולדתה, באנסקה ביסטריצה, שהיתה בספטמבר 1944 בשליטת המורדים נגד הנאצים.
לאחר 4 ימים, 3 חבריה הצנחנים מצאו את דרכם לעיר.
בהנהגת רייק, שהכירה היטב את האזור ודיברה את השפה המקומית, הם אירגנו סיוע לפליטים היהודים שהיו במובלעת.
ביצעו סיוע לחילוץ של כ-60 טייסים אמריקאים ובריטים שנפלו באזור, בשיתוף עם הפרטיזנים הסלובקים.
אלה שאירועים שלא בשליטתם שינו את התמונה מהקצה אל הקצה.
כוחות גרמנים כבשו מחדש את באנסקה ביסטריצה ולפני כיבוש העיר רייק ושאר הצנחנים יצאו מהעיר, כשהם מלווים קבוצת פליטים יהודית.
הם נתפסו בשבי יחד עם חלק מהפליטים והוצאו להורג ליד כפר קרמניצקה, שם עומדת היום אנדרטה ללוחמי חופש סלובקים. איתם נמנית גם רייק וחברה למשימה רפאל רייס.
על שמה של רייק נקרא המוסד החינוכי גבעת חביבה.
שווה לבקר במקום כדי לראות את בניין הספרייה בסגנון הבינלאומי שבנה האדריכל שמואל מסטצ'קין.
ארכיון השומר הצעיר והקיבוץ הארצי "יד יערי", מציג לציבור תצוגה ההיסטורית שמוקדשת לארגון וקיר אמנות שיצר אמן הקרמיקה משה סעידי.
בשנת 1946, הפליגה לארץ אוניית המעפילים "חביבה רייק", אך נתפסה בידי הבריטים.
את סיפור האונייה מנציח אתר הנצחה במושב צור משה.
אניית המעפילים 'חביבה רייק'
מקור
סיפור מפורסם אף יותר הוא סיפורה של חנה (אניקו) סנש, יהודיה ממוצא הונגרי.
לחנה הקטנה היתה נפש של משוררת.
היא החלה לכתוב שירה בגיל 6-7 בהונגרית.
כשעלתה לארץ, בעקבות האנטישמיות הגואה בהונגריה – גם בעברית.
אחד מהשירים שלה, "הליכה לקיסריה", הפך לקנון בשירה העברית – "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
את השיר סנש כתבה בקיבוץ שדות ים, בו התגוררה בשנת 1942.
תוכלו גם אתם להתמלא בחדווה לשירה בחוף שדות ים, שממדשאותיו רואים את קיסריה, "החול והים/רשרוש המים/ ברק השמים/האמון באדם."
היום מנציחים את זכרה של הצנחית בישוב ב"בית חנה סנש".
קיבוץ שדות ים,
צילום: Dr. Avishai Teicher
המסלול של חנה מאזרחות למשימת צניחה דומה לזו של רייק.
היא צנחה ביוגוסלביה, בכוונה לחצות את הגבול להונגריה, אך כשעברה את הגבול נתפסה ונלקחה לכלא.
בכלא ההונגריה עברה עינויים קשים, במטרה להוציא ממנה את הקוד שיאפשר איתור של צנחנים אחרים.
השלטונות ההונגרים אף תפסו ואיימו על אימה, קטלין, על-מנת להוציא את המידע.
חנה עמדה בעינויים ולא העבירה מידע לשוביה.
היא הואשמה בריגול והוצאה להורג ביריות.
את מילות ההספד שלה היא, אולי, כתבה בעצמה את שיר "אשרי הגפרור":
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת/ אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת./
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחֲדֹל בְּכָבוֹד…/אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
זה השיר כולו והוא נכתב בזמן שחנה חיכתה להזדמנות לעבור את הגבול להונגריה.
הוא הפך למין תפילה של לוחמי המחתרות בארץ ואפילו הוכנס לסידורי תפילה של זרמי יהודיים לא-אורתודוקסיים מסוימים.
כך נקראת גם עבודת התבליט של גרשון קניספל בכפר שיתופי (לשעבר קיבוץ) יד חנה, שנקרא לזכרה.
בתבליט – דמותה מרחפת של חנה.
עוד עבודה חשובה עם דמותה שימשה לה כמצבה בית העלמין בבודפשט והוצב שם לבקשת אמה, על ידי הפסל ההונגרי אנדראש בק.
הוא הועבר בשנת 2007 לקיבוץ שדות ים.
כפר שיתופי יד חנה
צילום: מיכאל יעקובסון
גם על שמה של חנה נקראה אוניית מעפילים.
אוניה זו הורידה בהצלחה את נוסעיה בחוף נהריה ופיזרה אותם בישובים שבאזור.
על החוף הפלמ"ח השאיר דגל מתריס עם המילים – "הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית."
תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותנו.
תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית".
את הדגל נראה כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.
זה סוף סיפורנו הפעם.
אני מסיימת לכתוב בלב מלא השתאות את סיפורם של חנה וחביבה, הגיבורות האלו ומקווה שהתרגשתם כמוני.
אנדרטה לחביבה רייק בגבעת חביבה
צילום: מיכאל יעקובסון
במאמר הקודם ביקרנו את נחל שלף, שזורם לתוך נחל דליה. היום נגלה את נחל דליה עצמו - נחל איתן ושופע ולאורכו אתרים מרתקים שונים. הרוח בערבי הנחל בניגוד לנחל שלף, נחל דליה הוא איתן - המים זורמים בו...
מעניין לעצור לרגע ולחשוב איך נראו הצלבנים האירופיים בעיניים של המוסלמים המקומיים? אפשר לנחש שהפרָנגִ'ים הבהירים, על סוסי ענק ושריונות כבדים מכל מה שהיה במזרח התיכון, נראו דומים זה לזה לערביי האזור. אחרי הכל, זה לא משנה להם מהיכן הם...
מסלול נחל יצפור מתחיל בכר פריחה הכולל בחודשים מרץ ותחילת אפריל את אירוס הגלבוע, נוריות, דבורניות, סחלבים, רקפות והפתעות נוספות. הנחל התלול נקרא גם נחל המפלים היבשים בירידה בהם ניעזר ביתדות ולאורכו נוף מרשים לעמק...
