השנה היא 1967 וישראל נמצאת בפחד קיומי. כבר חודשים רבים כוחות המילואים נמצאים בחזית והמשק בשיתוק מערכות. כולם יודעים - מלחמה בכל החזיתות היא עניין של זמן, מלחמה שלא היה כמותה משנת 1948. בצפון, אנחנו ניאלץ "לדווש בעלייה" ולהילחם...
רכס הכרמל הוא רחב ידיים, ירוק ומזמין.
יש מקום לכולם – יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
על האחרונים אני רוצה לדבר היום.
על השכנים שלי בדַלְיַת אֶל-כַּרְמֶל, הישוב הדרוזי הגדול בארץ, לא רחוק מאוניברסיטת חיפה, בלב פארק הכרמל היפה.
בואו ונבקר שם.
מה אומר השם "דלית אל-כרמל", בעצם?
כמו שאמרו ב"זהו זה", את "כרמל" אני מָכיר, מה זה "דלית"?
התרגום הפשוט אומר ש"דאליה" בערבית היא גפן, אבל יש עוד אופציה.
דלת הכרמל היא "עורף הכרמל", כמו של "דלת ראשך" מתייחס לעורף, בתנ"ך.
עלה גפן גדול משמש כבסיס לסמל העיר, אז אנחנו מבינים איזה פירוש מעדיפים הדרוזים.
היישוב עתיק למדי.
ההתיישבות של הדרוזים במקום, שהגיעו מלבנון, החלה על הר הכרמל בתקופתו של האמיר פח'ר א-דין אל-מעני השני.
הוא חי בין השנים 1572 – 1635 ושלט בדרום לבנון וצפון הארץ.
כמו שליט אחר בגליל, דאהר אל-עומר, גם הוא הדאיג מאוד את השלטון העות'מאני המרכזי, לו נשבע אמונים באופן פורמלי.
מצודותיו וארמונו נבנו בלבנון, אבל מורשתו החשובה היא יצירת חיבור בין המארונים הנוצרים לדרוזים, הבסיס למדינה לבנונית עתידית.
האמיר הקים 17 ישובים במה שהיה הגבול הדרומי של נחלתו, אבל רק דַלְיַת אֶל-כַּרְמֶל ועספיה שרדו מאז ועד היום.
גרעין הכפר והמקום הכי עתיק בו הוא השכונה המערבית. למרות שהכפר מודרני ביותר, מכניס אורחים ומקדם תיירות, כאן לא תמצאו בתי קפה.
זה בעיקר בגלל הרצון להרחיק הוללות שכזו מהמקום הקדוש ביותר בכפר, מקאם א-נבי אבו אבראהים.
אבו אברהים היה אחד הנביאים המייסדים של הדת הדרוזית, שחי במאה ה-11.
לפי הסיפורים, הוא חמק מאלו שרדפו אחריו בגלל אמונותיו דרך הסדק במנהרה, שהיום משמשת כציון קברו.
לצד המערה-המקאם נבנו חמש ח'לוות, שהם בתי תפילה דרוזים.
מקום קדוש בצורה אחרת שנמצא בשכונה הוא בית יד לבנים של העדה הדרוזית, לשעבר בית אוליפנט, שכתבתי עליו בעבר.
עכשיו, זה שאין שירותים למטיילים בגרעין הכפר, לא אומר שהוא מוזנח – רחוק מכך!
אמני הכפר התגייסו כדי לתת חיים לקירות העתיקים.
בין אם אלו ציורי גרפיטי של האמן שפיק כמאל, תערוכת תמונות שנתלו על קירות הבתים של הצלם רביע באשא, מיצגים חינוכיים של האמנית אנואר חלבי ועבודת פסיפס של האמנית ויסאל פחראלדין.
בשכונה היו טחנת הקמח ובית בד.
כשתטיילו בין קירות הבית הישנים, בנויי קמרונות, תוכלו בקלות לדמיין את הדרוזים "של אז", בזמן שאתם פוגשים את הדרוזים של היום.
כמו שהבנתם, הכפר בורך באמנים ואמנות. אחת האמניות המוכרות יותר היא היאם מוסטפא-עטאר.
הראשון לזהות את הכישרון הנדיר של היאם היה אביה, לפני שאיבד את יכולת הראייה שלו.
היאם מוסטפא-עטאר למדה ציור מגיל קטן וסיימה את הלימודים בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.
והיא באמת ציירת בחסד – הציורים שלה מלאים בדמויות קודרות ועמומות ונוגעים ישירות בנפש של הצופה, עם או בלי רקע באמנות. היא גם מלמדת את הדור הבא של הציירים בכפר שבו גדלה.
לעומתה, העבודות של סאם חלבי הם פרץ של צבעים מהפנט וממגנט.
לאמן גלריה משלו והוא זוכה בהצלחה גדולה בארץ.
נושא התמונות שלו הוא לעיתים קרובות הטבע – אבל לא הטבע הפרוזאי, הרגיל שיש מחוץ לחלון, אלא טבע שבו כל המנעד של הצבעים העזים משתתף.
עוד מקום של עלייה לרגל לחובבי אמנות הוא קיר הגרפיטי הגדול ביותר בארץ.
לאורך הקיר של האצטדיון העירוני, האמן דודי שובל צייר יצירה בגודל מפלצתי ממש, כ-550 מטרים.
על הקיר יש הכל.
החל מ Wildstyle, תסבוכת של אותיות שמסתירה את שם האמן הגרפיטי בדרך כלל, דרך הכוכב הדרוזי בן חמישה הצבעים, קבוצה של ציפורים שמסתכלות על הצופה כאילו הוא הפריע להם בשיחה.
וכמובן בכתובת "I ♥ Daliat el Carmel" – חובה לכל מי שאינסטוש יקרה ליבו.
יש עוד אמנים ואמניות בעיר, אבל אחת מהם נגעה לליבי באופן מיוחד – בותיינה חלבי.
סבה, חוסין חסון, היה “המוכתאר” של דלית אל כרמל, בעבר.
ב-2007, נחשפה בותיינה לסיפורים של כמה ניצולי שואה בעיתון.
היא הכירה את השואה בשיעורי היסטוריה, כמובן, אבל מספרים כמו "שישה מיליון" ועובדות יבשות לא יכולים להמחיש את הסבל הלא-אנושי שעברו האנשים האלו.
היא השלימה ידע מספרים מצד אחד ומצד שני החלה לצייר עבודות שקשורות לשואה.
עבודות אלו הוצגו במרכז התרבות בכפר.
היא גם יוזמת סיורים בנושא השואה במוזיאונים בישראל לילדי דליה ועוספיה.
בותיינה מציירת בהתנדבות על קירות גני הילדים ובתי הספר בכפר.
בשנת 2014 היא הייתה האישה הדרוזית הראשונה שהשתתפה ב"מצעד החיים" באושוויץ-בירקנאו.
נוכל לבקר אותה, לראות את העבודות שלה, כמו גם את עשרות תעודות הוקרה שקיבלה על תרומתה לחינוך ועל מאבקה נגד הכחשת השואה.
נסיים את הביקור בכפר במקום קליל ושמח – מרכז יסמין!
המרכז הוא חנות טבע, אבל הידע בצמחי מרפא בא מהמורשת הדרוזית.
תוכלו לבוא לכאן, לפגוש את מועין חלבי מנהל בית הספר ועיתונאי לשעבר ואישתו פותה ולהשתתף בסדנה או הרצאה על הרפואה האלטרנטיבית.
בני הזוג מספרים שלמרות שבדליה רבים משתמשים בצמחי מרפא, חלק מהידע נשכח והם היו רוצים להחזיר את הידע לדרוזים ולכלל הציבור.
יהיה מרתק!
כאן, במרכז יסמין, ניפרד להיום.
תהנו בהמשך הטיול בכפר הגדול הזה, יש לו עוד הרבה מה לתת.
אה, ותהיו בריאים!
השנה היא 1967 וישראל נמצאת בפחד קיומי. כבר חודשים רבים כוחות המילואים נמצאים בחזית והמשק בשיתוק מערכות. כולם יודעים - מלחמה בכל החזיתות היא עניין של זמן, מלחמה שלא היה כמותה משנת 1948. בצפון, אנחנו ניאלץ "לדווש בעלייה" ולהילחם...
לפעמים, אנחנו רוצים לאתגר מעט את הילדים – למצוא בשבילם משהו שיתן להם “פוש” להצלחה ולעניין אותם במדע הישראלי, מדע שבונה את העתיד של כולנו. היום נעשה סיור מדעי ברחבי הארץ ונכיר מדענים ישראלים – אנשים...
כלניות במנחת מגידו - מרבד של צבעים ליד המנחת מדרום למנחת מגידו על גבול עמק יזרעאל נמצא אחד מריכוזי הכלניות היפים ביותר בארץ ישראל. לאחר רדת גשמי הברכה, בדצמבר ובינואר, פורחות כלניות על כל צבען ומכסות בשטיח...