בנווה צדק, נסייר בין סמטאות צרות, בתי אבן ציוריים, מסעדות ובתי קפה ונקבל אווירה של עיירה צרפתית נהדרת.
שכונת נווה צדק נוסדה בשנת 1887.
היא קדמה לעיר תל אביב ב-22 שנים והוקמה על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה בעלת תנאי החיים הירודים.
מספר שנים לאחר שחומותיה של העיר יפו נהרסו.
שמה של השכונה מגיע מפסוק מספר ירמיהו:
“כֹּה-אָמַר ה’ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ ה’ נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ” (ירמיהו ל”א, כ”ב).
גבולותיה של השכונה:
בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת יפו–ירושלים (כיום נסלל בו הקו האדום של הרכבת הקלה), בדרום-מערב חניון מנשייה ובצפון-מערב רחוב שבזי.
אדמות השכונה נרכשו מסוחר הקרקעות הידוע אהרון שלוש.
הוא שראה בהקמת השכונה אבן דרך משמעותית בביסוס היישוב היהודי, ואף נתן הקלה לרוכשים המיועדים בכך שהסכים שישלמו לו בתשלומים.
הוחלט כי זו תהיה שכונה מסודרת שלכל מבנה מגורים יהיה בית תבשיל (מטבח) ובית כבוד (שירותים), להבדיל מיפו.
שם תנאי הסניטציה היו ירודים והשירותים היו בור ספיגה באדמה.
החידוש הארכיטקטוני, הסמטאות הצרות אך המסודרות, רעש הכרכרות והעשייה האמנותית והתרבותית הפכו את נווה צדק למעין שלוחה של עיר צרפתית ציורית.
בין בתים היסטוריים מלאי קסם וסיפורים שנקשרים עמוק בשורשי המדינה.
בית המידות המפואר שהוקם על ידי סוחר הטקסטיל רחמים גורל, בן לאחת ממשפחות הסוחרים החשובות בארץ ישראל של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
משפחת גורל עלתה מגאורגיה באמצע המאה ה-19.
התיישבה תחילה בירושלים שם ביססה את מעמדה, ועם ראשית התפתחות היישוב העברי בנווה צדק, עבר בן המשפחה רחמים גורל להתגורר בבית זה והעביר את עסקי המסחר שלו לאזור יפו.
הבית המקורי היה בית בעל 4 חדרי מגורים וחלל מרכזי אחד (סלון), מרפסת רחבה וגן רחב ידיים סביבו.
בראשית המאה ה-20, בנו אגף חדש למבנה. באגף כיום, נמצאת גלריית הקרמיקה “שלוש 30”.
עם התחדשות השכונה בסוף שנות ה-80, נקבע על חומת המגרש המערבית טריפטיכון בעיצובו של הגרפיקאי והאמן תושב השכונה וזוכה פרס ישראל דוד טרטקובר – המתאר את תולדות השכונה ואישיה.
בית שלוש הוקם על ידי אהרן שלוש בשנת ית אהרן שלוש הוקם בשנת 1892, והוא אחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות יפו.
תחילה, נבנה הבית כבית חד-קומתי.
בראשית המאה ה-20 נוספה לו קומה שנייה, אשר נהרסה כליל בהפגזה מן הים בעת מלחמת העולם הראשונה בפברואר 1917 (הקומה נבנתה מחדש באופן חלקי בשנים מאוחרות יותר).
בבית, פעל בית הכנסת של משפחתי ובסמוך לו הוקם בית חרושת “האחים שלוש” שהפעילו שני בניו של אהרון: יוסף אליהו שלוש ואברהם חיים שלוש.
בשנת 1920, נפטר אהרון שלוש ומיד לאחר מותו השכירה משפחתו את הבית לעיריית תל אביב שהפעילה בו את תחילה את בית הספר “תחכמוני” ולאחר מכן את בית הספר המעורב לבנים ולבנות.
במשך השנים, ננטש המבנה לחלוטין והוא עמד מוזנחו שומם לחלוטין במשך כמה עשורים תמימים עד שצאצאיו של אהרן שלוש החליטו למכור את הנכס הנדל”ני לגורמים פרטיים.
בית הכנסת שמדרום לבית פעיל עד היום, ואילו שטח בית החרושת שמצפון לבית פונה מבתי המלאכה שפעלו בו (שער הכניסה והחומה סביב בית החרושת והחומה עדיין נותרו במקום).
הבית של שלמה ורבקה אבולעפיה הבית שימש כבית תרבות.
שלמה שהיה בקיא בשפה הערבית ובמנהגי הלבנט זכה לכינוי “המוכתר סלים” ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים התמנה לנציג הישוב היהודי ביפו.
שלמה הצטרף למייסדי אחוזת בית אך הלך לעולמו טרם הגרלת המגרשים, אשתו ושמונת ילדיהם עברו לביתם באחוזת בית.
לאחר פטירתו שלמה, רבקה פיטרה את הפועל הערבי של המשפחה אך אישרה לו להשתמש בשם משפחתם אבולעפיה, לימים ייסד הפועל את מאפיית אבולעפיה המפורסמת. בהמשך, עם עלייתו ארצה, התגורר בעליית הגג של הבית, ש”י עגנון.
בין השנים 1907 ל-1914 שימש המבנה את מערכת העיתון “הפועל הצעיר”, בעריכת יוסף חיים ברנר.
את שמו – “בית הסופרים” קיבל כיוון שהמבנה שימש גם כבית מגורים לסופרים כגון דבורה בארון, אשר ברש, יוסף אהרונוביץ’, יהודה בורלא ואחרים.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפסיק הבניין לשמש למטרה זו. הוא הפך לבית מגורים רגיל עד שננטש לחלוטין בשנות ה-60 של המאה ה-20.
בשנת 1992, לאחר הכללתו של הבניין בתוכנית שימור המבנים של תל אביב, החל בו שיפוץ מקיף על ידי האדריכל רוני זייברט.
המוזיאון נפתח בחודש מאי 1998 ואת האוסף תרמה משפחתו של האמן נחום גוטמן, שביקשה להנציח את פועלו האמנותי.
בנוסף, הועברו אל מבנה המוזיאון פריטים מן הסטודיו של גוטמן, אשר שוחזר מחדש באחד מחדרי המוזיאון.
המנהל הראשון של המוזיאון היה האוצר יואב דגון.
כיום, האוצרת הראשית היא טלי תמיר.
מנהל המוזיאון הוא מר רוני דיסנצ’יק.
בספטמבר 2009, נפתח אגף חדש במוזיאון על שם מורי ואיירין פרגמנט ובו גלריה נוספת לתצוגת תערוכות, אולם אירועים לכ-70 איש וכן חנות מוזיאון חדשה.
בית רוקח כיום משמש כמוזיאון לתולדות נווה צדק וכגלריה לאומנות.הבית נבנה ב1887 והיה אחד מ10 הבתים הראשונים בשכונת נווה צדק.
להבדיל מרוב הבתים הראשונים שאפיינו את השכונה, היה ביתו של רוקח שונה הן בצורתו החיצונית והן באופיו.
הבית תוכנן על ידי אדריכל צ’כי והיה למפואר בשכונה.
כיפת הנחושת הזהובה, יצירות האמנות והאווירה הקסומה שאפפה את הבית השליכו על הרחוב כולו.
קומתו השנייה של הבית שימשה כבית העירייה.
ביתו של הש”ר סימל יותר מכל את התעוררותו של היישוב היהודי בארץ והצורך בבנייה ועשייה למען הדורות הבאים.
במבט רחוק על השכונה, קשה להתעלם מייחודה של נווה צדק אל מול גורדי השחקים התל אביביים המצלים עליה.
איש אשכולות היה רוקח, שכן רבות האגודות, הפעולות והמפעלים שבהם לקח חלק במהלך חייו, ובמיוחד עם מעברו ליפו.
ב-1922, נפטר שמעון ונטמן בבית הקברות הישן “טרומפלדור” בעיר.
בנו, ישראל רוקח היה לראש עיריית תל אביב בין השנים 1935-1953 ושדרות רוקח בצפון העיר קרויים על שמו.
נכדתו, לאה מג’רו-מינץ, רכשה את הבית ב1982 שיפצה ושיקמה את הבית תוך כדי שמירה על אופיו המקורי.
בית קולנוע נחנך ב-22.8.1914 נבנה על ידי עקיבא אריה ווייס, ממייסדי העיר תל אביב.
מדובר היה בראינוע או בשמו המודרני קולנוע, הראשון בארץ ישראל והוא הכיל 1100 מקומות.
הראינוע ומשה אברבנאל ומרדכי וייסר, ושמו הוצע על ידי הסופר ש. בן-ציון.
ב-1923, נערכה בבית הראינוע הופעת האופרה הראשונה.
הקולנוע היה פעיל עד שנת 1974.
לאחר מכן באותה השנה, נקנה מבנה הראינוע על ידי בנק לאומי למטרת שימור וכדי להנציח את הקולנוע הישראלי אך המקום עומד מוזנח כבר במשך שנים.
בשנת 2016, פורסם על מהלכים להוספת קומות נוספות על גבי מבנה הקולנוע והפיכתו למלון יוקרה.
ביתה של משפחת אמזלג שהיו מהמשפחות האמידות ביותר בארץ ישראל דאז.
הבית נבנה על ידי חיים אמזלג ממנהיגי הישוב היהודי ביפו, והיה סגן קונסול בריטניה ביפו וסייע בכניסתם ועלייתם לארץ של פליטים יהודיים בעקבות פרעות ברוסיה ומזרח אירופה, כולל איתור ורכישת אדמות.
ביתם הוקם בקצה השכונה ובעקבות סלילת מסילת הרכבת ירושלים-יפו נחצה על ידי המסילה.
לימים קהילה זו בהנהגתו של חיים אמזלג היא שקלטה את פליטי הסופות בנגב שהתחוללו ברוסיה החל מסוף שנת 1881 ובעקבותיהם נוצרו גלי פליטים אשר רובם היגרו לארצות הברית ומיעוטם הגיעו לארץ ישראל כמעט וחסרי כל .
משפחת אמזלג בנתה מתחם של מבנים בשכונת נווה צדק ברחוב שייקרא לימים על שמם.
הבית עבר תהליך שימור וניתן להבחין בגודלו המרשים וסגנון הקימורים האופייני לבנייה בתקופת השלטון העות’מאני בארץ.
מרכז סוזן דלל הוא מגולות הכותרת של שכונת נווה צדק ומשמש כיום כמרכז למחול, אמנות הבמה ותיאטרון של אנסמבל בת שבע ולהקת המחול ענבל.
מדי שנה מתקיימים במקום מגוון הופעות ופסטיבלים לסוגיהם.
שני המבנים הבולטים משני צדי הרחבה המרכזית הם בתי הספר המשוחזרים מראשית המאה ה-20 – הצפוני שבהם הוא בית הספר לבנים (“אליאנס”) והדרומי בית הספר לבנות.
עם התבססות היישוב החדש בתחילת המאה ה-20 , לחינוך הייתה חשיבות עליונה.
הקמת בתי ספר עממיים נועדה לחזק את הרוח והזהות הלאומית וכמובן את השפה העברית ביישוב היהודי המתחדש בציון.
האגודות שנטלו חלק בהקמתם וניהולם של בתי הספר החדשים של קהילת יפו היו “חובבי ציון”, “בני משה” ו”כל ישראל חברים” המוכרים יותר בשמם הצרפתי אליאנס.
המחלוקות והסכסוכים בין האגודות לא איחרו לבוא, ובמרכזן עמדה השאלה מה תהיה שפת הלימודים בבתי הספר:
עברית, כפי שדרשו “חובבי ציון” ו”בני משה”, או צרפתית, כפי שדרשו כי”ח.
הוויכוח הפדגוגי הביא לכך שבבית הספר לבנים שפת ההוראה הייתה צרפתית, ובבית הספר לבנות הייתה זאת העברית, מתוך מחשבה נוספת שבעתיד יהיו הבנות לאימהות וינחילו לילדיהן את השפה והתרבות העברית.
החלוקה המגדרית לא מנעה מהורים שראו בהנחלת העברית ערך עליון לשלוח את בניהם ללימוד בבית הספר לבנות.
כך מצאו את עצמם הצייר נחום גוטמן ומשה שרת (ראש הממשלה השני) מתחנכים בבית הספר לבנות.
עצי ההדר, התמרים ותעלות המים ברחבה המרכזית באים להזכיר לנו את ימי ראשית השכונה ואת עצי ההדר והתפוזים המפורסמים של יפו.
ממזרח לרחבה ציור קיר של דוד טרטקובר, האמן המפורסם, המספר את תולדות נווה צדק: הפרדסים, שמעון רוקח, הגימנסיה, י.ח. ברנר, הרכבת ועוד…
לעוד טיולים באזור תל אביב לחצו כאן.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
יש סטטיסטיקה שאומרת שרוב האנשים בעולם לא מתרחקים מהמקומות שבהם נולדו. הם הופכים ל"המשך ישיר" של הוריהם. בארץ הם בונים חיים טיפוסיים של צבא-לימודים-עבודה. יש אנשים שבחרו אחרת. היום נגיע למערב הערבה, נבקר בישובים צוקים וצופר ונראה איך חיים...
בקעת בית נטופה המרהיבה הר עצמון מתנשא לגובה של 547 מטרים מעל פני הים, והוא המערבי ביותר מבין רכס הרי יודפת. בקרב הערבים, היה ההר מוכר כג’בל דידבה שמשמעותו בפרסית הוא “שומר” או “צופה”. חוקרים זיהו את ההר...
אני רואה במקצוע שלי, מקצוע עם שליחות. מורה דרך מוביל מסיירים ברחבי הארץ, אבל הוא לא סתם מראה להם את משעולי ארצנו. אם הוא מורה דרך טוב, הוא יקנה להם את אהבת הארץ, את המוטיבציה להגן עליה. ואני...
