יודפת העתיקה – גבורה בגליל

הצעידה לאורך שביל יודפת

בהליכה בחורש בין עצי ליבנה, ניתן לראות במרחק את בתי המושב יודפת, שהוקם על רכס הרי יוטבת.

המושב הוקם בשנת 1960, וסבל עם הקמתו מבידוד בלב האוכלוסייה הערבית בגליל התחתון מתנאי הקרקע הלא אידיאליים ומהיעדר מים.

התעסוקה של המושב עסקה בנטיעת יערות מטעם קרן קיימת ולאחר מכן ביישוב עולים בשגב.

המתיישבים הראשונים ביודפת היו בני גרעין יובלים, שהיו תלמידיו של ד”ר יוסף שכטר ונקראו ”שכטריסטים” על שמו.

שכטר היה מחנך, סופר והוגה דעות שמסריו היו שונים ומיוחדים מאלו שהיו מקובלים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה.

בתחילת שנות ה-50, התגבשה סביבו קבוצת תלמידים בבית הספר הריאלי בו הוא לימד, ודבריו על חתירה למימד העומק המחשבתי והנפשי שבאדם נגעו לליבם.

ההשפעה שלו גרמה לתלמידיו להחליט להקים גרעין ייחודי משלהם, המבוסס על תורתו ודרכיו.

לאחר גלגולים שונים, עלה הגרעין ליודפת.

תחילת פריחת החצבים

סיפור גבורה יהודי יודפת

ליודפת העתיקה היסטוריה מרתקת שבאה במיוחד לידי ביטוי בתקופת המרד הגדול.

מרד זה החל בשנת 67 לספירה והסתיים בשנת 70 בחורבן בית המקדש השני, אשר התנהל בכל חלקי הארץ וכמובן בגליל.

על אזור הגליל, פיקד בתקופת המרד הגדול יוסף בן מתתיהו שקבע את מושבו ביודפת.

הרומאים, ובראשם המצביא אספסיאנוס, פעלו לדכא את המרד על ידי כיבוש מקורות ההתנגדות.

בין השאר כבשו הרומאים, לאחר מצור ממושך וקרב נועז, את העיר היהודית גמלא שברמת הגולן ואת העיר גוש חלב.

קרב קשה ועקוב מדם התרחש בשנת 67 לספירה ביודפת, שתוכננה לעמוד במצור ממושך.

הטבע ביודפת

הדבר מתואר בספר “מלחמות היהודים” של יוסף בן מתתיהו.

אבני דרך ביודפת העתיקה

כאשר מטפסים אל ראש הגבעה ניתן לראות בזמן העלייה פסלים דמוי חיילים רומים הצרים עליו, הפסלים והשלטים שמלווים אותם גורמים לסיפור הקרב בין תושבי יודפת לרומאים להעצים את החוויה.

מראש הגבעה , קל יותר להבין את תיאורו של יוסף בן מתתיהו על הגיאוגרפיה של הגבעה. יוסף בן מתתיהו לא הסתפק בנתונים טבעיים של הגבעה, ולכן החליט לבצר את העיר על ידי הקמת חומה וחפירת בורות מים לשעת מצור.

במהלך ההליכה על ראשה של הגבעה, ניתן להבחין בבורות מים רבים שתעלות קטנות החצובות באבן מובילות אליהם את מי הגשמים.

יש להיזהר בזמן ההליכה כי לא כל הבורות מסומנים. בנוסף, ישנה פריחה מרהיבה של חצבים בעונה המתאימה.

בזמן החפירה הארכיאולוגית של אחד הבורות, התגלתה ערימה גדולה של עצמות אדם – ככל הנראה שרידי חללי הקרב על יודפת.

בתחתית הגבעה, הוקמה לאחרונה מצבה לזכרם, על הדרך שבה עלינו. על הגבעה מצויים יחידות מידע ואיורים המסבירים את אורח החיים ביודפת העתיקה.

לרומאים היו שיטות מצור מנוסות שבעזרתן יכלו להפגיז את העיר. ע”פ הממצאים הארכיאולוגיים הם השתמשו בחצים עשויי ברזל ובליסטראות, ואף בנו סוללה גדולה על ידי שפיכת עפר בסמוך לחומה.

היהודים הנצורים השתמשו בשיטות שונות להגנה, בהן אבני דרדור שזרקו על הרומאים התוקפים, הגנה על החומה מפני איל הניגוח עם שקים מלאי קש ומוץ, ובהמשך אף ניסיון שריפת איילי הניגוח על ידי לפידים.

כמו כן, הם שפכו שמן רותח ופיזור גרגרנית מבושלת (שהופכת בבישול לרכה כחמאה וחלקלקה מאוד) על קרשי הגשרים, כדי שההולכים עליהם יחליקו.

במהלך המצור, יצאו לא פעם חרש מגינים כדי לפגוע במחנה הרומאים, וכן כדי להביא מזון ותחמושת לנצורים.

בד בבד, עם בניית הסוללה, הורה יוסף בן מתתיהו להגביה את החומה ואף השתמש בעורות של שוורים כדי להגן על הבונים מפני החצים.

למרות הכל, ב-20 ביולי בשנת 67 לספירה, לאחר 47 ימי מצור, הרומאים הצליחו לפרוץ את חומת העיר בדרך להכנעתה.

יודפת מבט מהמערה

סיום דרמטי בטבע עוצמתי

רבים מתושבי יודפת שלחו יד בנפשם, אחרים נהרגו בקרבות פנים אל פנים, והמסתתרים במערות נשחטו ללא רחם.

הרומאים שבו בקושי 1,200 איש ומספר החללים, כך מספר יוסף בן מתתיהו, היה ארבעים אלף איש (יש האומרים שהתכוון לגליל כולו).

בסיומו של הקרב, נותרו ארבעים מורדים שהסתתרו במערה, ובראשם מפקדם – יוסף בן-מתתיהו.

אחרוני המורדים החליטו להתאבד והתחילו בהגרלה (ממש כמו במצדה).

לאחר סדרת הגרלות, נותרו בחיים יוסף ולוחם נוסף.

הרומאים ניסו לחפש את יוסף בין כל החללים והשבויים, ולא מצאו אותו, עד אשר אישה אחת גילתה להם היכן הוא מסתתר.

הרומאים שלחו את שרי האלפים שלהם בכדי לשכנעו להיכנע.

יוסף סירב לכך, והרומאים היו על סף החלטה לשרוף את המערה בה הסתתר יוסף, אך למזלו הוא החליט להיכנע ולהסגיר את עצמו לרומאים.

בסופו של דבר יוסף בן מתתיהו, הופך לשבוי של הרומאים.

במהלך השבי, מנבא יוסף לאספסיאנוס כי יהפוך להיות קיסר רומא במקום נירון.

כאשר הדבר מתממש הופך יוסף בן מתתיהו ליוספוס פלביוס והחל לשמש כהיסטוריון של המרד הגדול וכותב את קדמוניות היהודים ומלחמות היהודים.

שני ספרים אלו מהווים את מקורות המידע המרכזיים שלנו על ההיסטוריה של תקופת בית שני.

במהלך ההליכה, ילוו אותנו צמחים רבים, בהם עצי זית, חרוב, אלון ואלה, וכן פרגים, חוטמנית זיפנית, קידה שעירה, סירה קוצנית, סתווניות, רקפות, לוטם מרווני, לוטם שעיר ועוד.

לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)