מה אדם צריך מטיול בטבע?
נחל יפה, צמחייה ירוקה, צל (אם אפשר) ונקודות עניין רבות ומגוונות.
נחל השלף מספק את כל אלו.
בגלל שהוא פחות מוכר, אפשר גם לטייל ללא הצפיפות הרגילה בשבתות וחגים.
טיילתי, נהניתי וחזרתי לספר!
נחל שלף לא מתמסר בקלות למבקריו.
יש להגיע לצומת אליקים, ולנסוע דרומה לכיוון קיבוץ רמת מנשה.
אלא שבמקום לפנות לקיבוץ, ממשיכים ימינה.
אחרי נסיעה של שני קילומטר, פונים לתוך דרך עפר ונוסעים עד לחניון עם אקליפטוסים גדולים.
משם, אפשר לרדת מהאוטו וללכת ברגל.
בקיצור, יש לנו קצת נהיגה לעשות עד לתחילת המסלול,
אבל אני חושבת שזה שווה את זה.
הנחל שלנו קטן ומקסים.
שלושה מעיינות שונים מזינים את נחל שלף: עין שלף, עין דמומית ועין מחוללים ונשפך לנחל דליה.
השם "שלף" מתייחס לשדה לאחר הקציר
ואכן, החלק הראשון של הטיול שלנו עובר בשדות.
כבר בתחילת הטיול אנחנו נכנסים לשמורה – "שמורת נחל דליה ויובליו", כמו שאומר השלט בכניסה
אם הגעתם בעונה, הנחל השמח זורם לו בערוץ ולגדותיו צומח לו הפטל הקדוש.
פה ושם יש עצי ערבה.
נחל שלף
צילום: Green Lady Tour Guide // גילי שולץ מורת דרך מוסמכת
בכניסה לשמורה, נרצה למצוא את המעיינות – עין שלף ועין דמומית.
הראשון מאתגר ממש: הוא נמצא לא רחוק מהכניסה, אבל צריך לזחול בתוך מחילה בין עצי הפטל הקדוש.
המקום היה אבוד במשך עשרות שנים בין שיחים עבותים.
מספרים שזקני קיבוץ דליה שמרו את זכרון המקום
ואילו צעירים הרפתקנים מצאו, פרצו את הדרך, והשמישו אותו.
עכשיו, מטיילים נחושים יכולים למצוא את הבריכה הקטנה (קוטר של כ- 1.5 מטר) וליהנות מפרטיות וגם מהרגשת הגילוי.
גם עין דמומית דורש סטייה מהמסלול, אבל הגישה אליו הרבה יותר נוחה.
לעין דמומית הייתה עד לא מזמן בריכה, אבל זו נהרסה.
עם זאת, יש מספיק מים כדי לשטוף רגליים וליהנות מהשקט ובוסתן עזוב עם עצי תאנה ורימון.
של מי היה הבוסתן? עוד מעט נגלה!
לצד המסלול תוכלו לראות גבעה ועליה עצים וגדר חיה של סברסים.
מי שטייל בארץ יודע – גדר חיה של צבר בדרך כלל תוחמת כפר ערבי מלפני שנת 1948.
דלית אל רוחה היה כפר ערבי עתיק ביותר
הכפר מוזכר בהודנא בין הסולטן הממלוכי קאלאווּן לבין הצלבנים.
עם זאת, הוא כנראה לא היה גדול בשום שלב – מאות בודדות של תושבים, לקראת הסוף.
הכפר, הקרוי על שם האזור (בלאד אל רוחא היא רמות מנשה בערבית) הבליח בהיסטוריה עוד פעם אחת – כשנפוליאון פלש לארץ ממצרים.
כאן עצרו הפרשים של מרשל קלבר, אחד הגנרלים של נפוליאון.
קלבר ישרוד עוד כשנה – הוא נרצח בסכין בקהיר על ידי צעיר מכורדיסטן.
רוב אדמות הכפר נקנו על-ידי יהודים לפני שנת 1948 והאריסים הערבים גרו על אדמות יהודיות.
לא נשאר כאן הרבה, אבל עם מעט דמיון תוכלו לראות את קווי המתאר של הכפר ואת בית הקברות ליד.
ההריסות מכוסות חרדלים צהובים וחרציות.
מראש הגבעה, ניתן לראות את התורמוסים פורחים, בעונה.
דלית אל רוחה – בית קברות
מקור:Bentzyp
מכאן, נחזור לגדות הנחל.
בהמשך, נוכל לראות אקליפטוס גדול ולצידו – בריכת שכשוך נוספת, מתאימה במיוחד למי שמעדיף לא לחפש מעיינות בסבך.
עוד קצת הליכה – והגענו ליער דליה.
המסלול כאן מבורך בפרחים כמו עיריוני צהוב,
אבל גולת הכותרת היא, כנראה, פרח נדיר בשם ורד צידוני.
לורד חמישה עלי כותרת לבנים בצורת לב ואבקנים צהובים בולטים.
זהו פרח מוגן – כדאי לצלם, אסור לקטוף.
אם נצעד עוד טיפה לתוך היער, נגלה טחנת קמח נטושה שהשתמשה במי הנחל כדי להפעיל את אבן הריחיים שלה.
אפשר בקלות לראות את האבנים המסותתות של הטחנה, שעליה צמחה צמחיית פרא.
השם עין מחוללים מתייחס לפסטיבל המחולות בקיבוץ דליה הסמוך, פסטיבל שהתקיים מלפני קום המדינה ועד סוף שנות ה-60.
מכאן, שביל יקח אותנו לקיבוץ רמות מנשה, שם יחכה לנו רכב שארגנו מראש.
ואם הזכרנו את קיבוץ דליה ופסטיבל המחולות – אנחנו היום לא יכולים לדמיין את חשיבות ריקודי העם לאנשי היישוב היהודי דאז.
הפסטיבל של שנת 1947 היא דוגמה מעניינת במיוחד:
זה היה אירוע ענק, שבו השתתפו מאות רקדנים וצפו בו 30,000 איש.
היו אפילו רקדנים ערבים מהסביבה.
בין הצופים היו נציגי אונסקו"פ, שבאו לתור את הארץ לקראת תוכנית החלוקה.
הפסטיבל החל בשישי והסתיים בשבת. הרבנים זעמו ודחקו את בן גוריון לגנות את חילול השבת ההמוני.
הפסטיבל נחשב ל"פגישת מחזור של דור התש"ח"
רבים ממנו התגייסו בשנת 1948 ולא שבו משדות הקרב.
לכבוד "כינוס המחולות" נבנה אמפיתאטרון ענקי באוויר הפתוח – אולי הגדול בישראל.
היום, הוא עומד נטוש ובין ספסליו צומחים עצים.
"ריקוד המלקטות", כנס מחולות העם בדליה, 1944
מקור
כתבתי בעבר על על קריית טבעון, הישוב שחובר לו יחדיו מהישובים קריית עמל וטבעון והשכנים הבדואים שלהם, בסמת טבעון. וכמובן, אם לא ביקרתם עדיין בבית שערים ויש לכם איזשהו עניין בארכיאולוגיה או היסטוריה, אתם חייבים להגיע. אבל...
האם לשיר על שקט נשמע לכם כמו אוקסימורון, כמו איזושהי סתירה? יונה וולך לא חושבת כך. היא כתבה את השיר "שקט" וביקשה - "לשמוע שקט לא מכאן / תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה." יצאנו בעקבות מקומות שקטים...
היום אני רוצה לכתוב על שתי נשים מאוד שונות. מניה שוחט וחנה מַיְזֶל שוחט. שתיהן חלוצות והן נישאו לשני אחים. אבל אולי האישיות שלהן ואולי הנסיבות גרמו להן לשחק תפקידים שונים בדרמה הגדולה של הציונות. אישה עם אקדח אישה צעירה...
