שכונת מוסררה- העוני והפאר

אשמח את תשתפו את חבריכם:

שכונת מוסררה (מורשה)

עבר ירושלמי מפואר לצד הווה אפור ואופטימיות לעתיד

שכונת מוסררה – שכונת מוסררה או מורשה בשמה העברי שלא נמצא הרבה בשימוש, נוסדה כשכונת יוקרה ערבית,

אך התדרדרה במרוצת השנים לשכונת פליטים יהודית מוזנחת, והפכה סמל לעוני ולמצוקה.

אחרי מאבקים חברתיים ארוכי שנים הצליחה מוסררה לצאת מן המשבר, וכיום היא אחת השכונות היותר מעניינות וקסומות בירושלים.

השכונה הגובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, ככר ספרא ומגרש הרוסים במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח.

השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות החמישים בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-160 דונם ומספר התושבים בה הוא 5000 בערך.

הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן.

מוסררה הוקמה בסביבות שנת 1889 על ידי ערבים מהעיר העתיקה בירושלים בני המעמד הגבוה, ביניהם בני משפחת חוסייני, בתקופת “היציאה מן החומות” בשלהי המאה ה-19.

בחצי הראשון של המאה ה-20, עד קום מדינת ישראל, הייתה מוסררה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה הרבה וילות.

בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא אל-עלמי, הרופא ד”ר תאופיק כנעאן, סוחר הטקסטיל תאופיק דג’אני ועוד.

בשכונה התגוררו גם משפחות יהודיות אחדות, ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן ראומה ורות.

משכונת פאר לשכונה מסוכנת

סמוך לקו העירוני במלחמת העצמאות התנהלו בשכונה חילופי ירי וקרבות. על הבתים היו חרכי ירי לצלפים.

החל מחודש אפריל 1948 נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, חלקם ללבנון,

ובסיום המלחמה נותרה השכונה מפוצלת בין שני צדדיו של ה”הקו העירוני” שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרה הירושלמית.

מאותו שלב ואילך, הצד המערבי של השכונה, שנותר בשטח ישראל, שמר על שיוכו וזיהויו עם השכונה, בעוד שהחלק המזרחי נטמע במזרח ירושלים.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה.

עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול החדש.

תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בתושבים ובעוברים ושבים וגרמו לנפגעים.

חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967.

סיבוב בשכונה-  בשבילי ההיסטוריה, בין הבתים

שלט רחוב מקרמיקה ברחוב הע”ח 2:

במסגרת פרויקט שיקום השכונה הוצבו כאן שלטי רחוב מקרמיקה מזוגגת, דוגמת שלטי הקרמיקה שהציב השלטון הבריטי ברחובות ירושלים בתקופת המנדט.

רחוב העח מנציח את 78 אנשי האוניברסיטה העברית ובית-החולים הדסה שעלו בשנת 1948 להר הצופים בשיירת משוריינים ונרצחו על ידי ערבים שארבו להם.

ארבעה בתים אופייניים שנבנו בראשית ימיה של השכונה ברחוב הע”ח 7 ,6 ,5 ,3:

תאריכי הבנייה של כל בניין מופיעים בכניסה, לעיתים בספרות ערביות, על הסורגים שמעל הדלת או על אבן הראשה (האבן העליונה של הקשת). הבתים נבנו בין 1880 ל-1918.

רחוב הע”ח 8:

שלט אבן, שנותר מתקופת המנדט ומתנוסס על אחד הקירות, מספר על דייר חשוב שהתגורר כאן – המנתח ורופא השיניים ד”ר ט’ שאעורה.

עוד עדות לכך שתושבים ערבים משכילים ועשירים התגוררו כאן בתנאי רווחה, מרביתם בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, עורכי-דין, מהנדסים, מורים ואנשי עסקים.

רחוב הע”ח 9:

מרכז אמנות ירושלים: בניין דו-קומתי המאופיין בקשתות וכניסה מפוארת.

שנים רבות היה הבניין נטוש, ומאז 1986 מתקיימים בו חוגי לימוד וסדנאות לבני נוער ומבוגרים בתחומי האמנות השונים.

מהקומה העליונה של הבניין נשקף נוף מרהיב של חומות העיר העתיקה וכיפת הסלע הזהובה.

בית החלונות והמנזר:

בית החלונות ברחוב הע”ח 16:

הבית נבנה בשנת 1911, ככל הנראה, כמו יתר השכונה, בידי ערבים ירושלמים בני המעמד הגבוה.

ייחודו של הבית בחזיתו האחורית, המאופיינת בפיזור של חלונות רבים בגדלים ומיקומים שונים.

הבית מחולק לשני אגפים סימטריים וכלל ארבע דירות שנבנו במתכונת ה”ליוואן” – חדר מרכזי אליו פונים שאר חדרי הבית, שהייתה אופיינית לבנייה הערבית בתקופה העות’מאנית.

בחזיתו הקדמית היה הבית דו קומתי ובחלקו האחורי הוא רב מפלסי, מה שהכתיב את סידור החלונות הייחודי.

משנת 1998 פועל בקומת הקרקע של הבניין “בית הספר למוזיקה מן המזרח”.

בשנת 2002 נוספה לבניין קומה, במתכונת אדריכלית שונה מזו של הקומות התחתונות, אך בנסיגה מקו הבניין, כך שחזיתו הישנה של הבניין נשמרה.

בולטת בייחודה כיכר עצי הזית שתכנן האדריכל יונתן שילוני.

המנזר ובית-הספר של האחיות הסלזיאניות ברחוב הע”ח 18:

מאחורי שער הברזל הגבוה, הנעול בדרך כלל, מסתתרת קבוצת בניינים מרהיבים ביופיים וביניהם חצר פנימית גדולה ומרשימה.

אלה משרתים את המסדר הסלזיאני הפעיל בישראל מסוף המאה ה-19.

מתגוררות כאן כמה נזירות, ואחד המבנים משמש כאכסניה לצליינים ולסטודנטים ערבים.

בחומת האבן המקיפה את המתחם ניתן למצוא עדויות המספרות על עברה של השכונה, כמו עמדת בטון עם חריר ירי, או כתובת דהויה גדולה, הפנתרים השחורים,

שנכתבה כאן בשנת 1971 על ידי ראובן אברג’יל, ממנהיגי התנועה.

החצר, רחוב נתן ורחוב חולדה:

חצר שטרויס, רחוב הע”ח 20:

אחד הבתים היהודיים היחידים בשכונה שנבנו בסוף המאה ה-19 על ידי הנדבן היהודי שמואל שטרויס, יליד קרלסרוהה שבגרמניה.

המבנה עמד איתן עד שניזוק וננטש במלחמת העצמאות. הבניין כלל 30 דירות מגורים, בית כנסת ובית מדרש.

בשנות ה-90 שופץ הבניין והיום הוא משמש משכנה של ישיבת לב ירושלים.

רחוב נתן הנביא 7:

בית דו-קומתי טיפוסי, מוקף חומה, עם גג רעפים ואלמנט כניסה מפואר. הבית נבנה בשנת 1896, ועל כך מעידה הכתובת מעל דלת הכניסה.

הבית שופץ בקפידה ומשמש למגורים.

רחוב חולדה הנביאה 1:

בניין ששימש את הקונסוליה הפולנית בשנות ה-30, מאופיין גם הוא באלמנט כניסה מפואר.

הסמטה הצרה והציורית מיועדת להולכי רגל בלבד ומחברת את רחוב נתן הנביא עם רחוב הלני המלכה.

גם כאן ניתן לראות שלטי רחוב מאריחי קרמיקה בסגנון דומה לשלטים של תקופת המנדט הבריטי.

בית המדרגות, הכנסייה והבניין הציורי:

בית המדרגות ברחוב דניאל 3:

בית בעל 2 קומות החריג בנוף השכונה, בנוי משני אגפים ובעל גרם מדרגות חיצוני המקשר ומחבר ביניהם.

כנסיית סנט פאול, רחוב שבטי ישראל 32:

ידועה בשם “כנסיית המבשר”, נבנתה בשנת 1874, על-ידי הכנסייה האנגליקנית, וממולו נמצא מנזר בעל אותו השם.

לפי תכנון של האדריכל הגרמני קונרד שיק. צורת הבניין והאלמנטים שבו מלמדים על סגנון בנייה ניאו-רומנסקי.

לבניין שתי דלתות כניסה מודגשות בגמלונים מחודדים ומעליהם צלב מסוגנן. מגדל פעמונים קטן מתנוסס על הגג בחזית הקדמית, ותומכות עץ מגולפות מעטרות את שוליו של גג הרעפים.

בשנות ה-80 הוצתה הכנסייה בידי יהודים.

בניין ציורי ברחוב שבטי ישראל 23:

שימש בעבר את המרכז הקהילתי של השכונה. נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19 ומעורר עניין רב מההיבט הארכיטקטוני, משום שנבנה בשלבים לאורך יותר מ-70 שנה.

הבניין משלב בליטות ונסיגות של קשתות אבן, חלונות קמורים, מבנה כניסה מודגש וגגוני רעפים. שער הברזל שלו דומה בעיצובו לשער של כנסיית סנט פאול הנמצאת מעבר לכביש.

הפנתרים השחורים- סיפור של מחאה עממית בוערת

בשנת 1971 קמה בשכונת מוסררה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם “הפנתרים השחורים”.

התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות המזרח וצפון אפריקה מאז קום מדינת ישראל.

האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים מובטלים ואביונים.  במרוצת הזמן הפכה התנועה החברתית לתנועה פוליטית.

תנאי החיים של מייסדי תנועת “הפנתרים השחורים” עוררו אצלם רגשות עזים של כעס ומרירות.

הרבה מהם שגדלו במשפחות מרובות ילדים, חיו בעוני כשבדרך כלל האב מובטל, נשרו מלימודים בבית הספר ולעתים אף הסתבכו בפלילים.

חלקם לא התגייסו לצבא ואף התקשו למצוא עבודה.

בראש תנועת “הפנתרים השחורים” עמדו ראובן אבֶרגי’ל, צ’רלי ביטון, וסעדיה מרציאנו, ותמכו בהם סטודנטים מן האוניברסיטה העברית,

עובדים סוציאליים ותנועות מהצד השמאלי של המפה כמו תנועת מצפן הרדיקלית.

התומכים סברו כי יש לסייע ל”פנתרים השחורים”, לחזקם ולעודד אותם במאבק על זכויותיהם.

בעזרת תומכיהם ניסחו חברי התנועה את יעדיהם, ובהם: חיסול משכנות העוני, חינוך חובה חינם למעוטי יכולת מן הגן ועד לאוניברסיטה,

דיור חינם למשפחות מעוטות יכולת, ייצוג לבני עדות המזרח בכל המוסדות הממלכתיים.

ההפגנות בצל התלהטות הרוחות

חברי תנועת “הפנתרים השחורים” החלו לקיים הפגנות אך נבחרי הציבור התייחסו אליהן בזלזול – הם ראו בהן מעשים של אנשים בעלי עבר פלילי משולי החברה.

לזלזול שלטוני זה היו מספר דוגמאות: בהפגנה שקיימו “הפנתרים השחורים” ב-3 במרס 1971 מול עיריית ירושלים קרא לעברם טדי קֹולק, ראש עיריית ירושלים: “רדו מהדשא, פרחחים”;

ולאחר פגישה בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין חמישה מחברי התנועה ב-13 באפריל, 1971 אמרה גולדה מאיר בריאיון ברדיו: “הם לא נחמדים”.

אמירות אלה הגבירו את התסיסה ותחושת העלבון בקרב “הפנתרים השחורים” והמריצו אותם לפעול.

ואכן, פעילותם התרחבה לשכונות עוני נוספות בירושלים ולעוד מקומות בארץ. בצד ההפגנות, ערכו פעילי התנועה גם פעולות מחאה סמליות.

למשל, הם לקחו ללא רשות בקבוקי חלב מפתחי בתים בשכונת רחביה – שכונה אמידה בירושלים, וחילקו אותם לתושבים בשכונות עוני בעיר.

מחאת “הפנתרים השחורים” הגיעה לשיאה ב-18.5.71  בהפגנה שהתקיימה במרכז ירושלים, ובה השתתפו אלפים שהשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי.

שלטים שהתנוססו בהפגנה ביטאו את המצוקה ואת הקיפוח: “או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה”; “גולדה, למדי אותנו יידיש”.

ההפגנה נמשכה כשבע שעות, ובמהלכה נפצעו מפגינים ושוטרים – וכ-100 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה.

ההשפעה של המחאה

לאט לאט התעוררה בציבור מודעות לבעיות בחברה בהשפעת פעילות “הפנתרים השחורים” וזו עודדה אותם להתארגנות פוליטית.

חברי התנועה החלו להשתלב במרכזי הכוח הפוליטיים של המדינה כדי להרחיב את פעילותם והשפעתם.

בבחירות להסתדרות בספטמבר 1973 התמודדו גם “הפנתרים השחורים”, ולאחר שרשימת המועמדים שלהם זכתה בבחירות נבחרו נציגיהם למוסדות ההסתדרות.

“הפנתרים השחורים” התמודדו גם בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו בדצמבר 1973 – אך לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.

בחירות אלה נערכו בצל התוצאות של מלחמת יום הכיפורים – ובשל המצב הביטחוני שוב נדחקו הצידה השאלות החברתיות והכלכליות.

כך הלכה ופחתה ההתעניינות בתנועה ובבעיות שהציגה, ופעילותה הלכה והידלדלה.

לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)

אשמח את תשתפו את חבריכם:

כתיבת תגובה

יש לך משהו להוסיף? שאלה? או פשוט לזרוק מילה טובה? :)

*