נשקיית הישוב – בין תע”ש לסליק

עוד מימי ארגון “השומר” האגדי, דגל היישוב בארץ בכיבוש העבודה ובכיבוש השמירה.

אלא שכיבוש השמירה דרש נשק, שהיה יקר המציאות בארץ.

לשם כך, השיגו המחתרות נשק בדרך-לא-דרך, בהברחה ובייצור עצמי.

סליקים ופריטי נשק שונים ברחבי הארץ הם העדות שנשארה היום מפרק זה בחיי היישוב ועל כך נדבר היום.

בדרך-לא-דרך

כבר מתחילת המנדט הבינו הבריטים שהישובים היהודים צריכים הגנה מפני תקיפות ערביות, הגנה שהם לא יכלו או לא רצו לספק.

הם כן הסכימו לתרום נשק לשעת חירום, על ידי “הנשקיות החתומות” (Sealed Armories).

הקצין בריטי הניח נשק בחדר שאמור להיות סגור עד שיהיה בו צורך.

אך כמות ואיכות הנשק לא היתה מספיקה לישובים ולמצב הבטחוני הקשה של שנות ה-30.

בארגון ההגנה, הוקם “רכש”, מחלקה שתפקידה היה להביא נשק לארץ, בהברחות אם צריך.

אחד הדרכים להבריח היתה דרך ביירות – ומשם בעגלות דרך הגבול בין המנדט הצרפתי לבין המנדט הבריטי.

חלק ניכר מהנשק הגיע לכוחות הגנה של הישוב, כך שלחטיבות ה’הגנה’ היו רק כ-1,300 רובים, בזמן שלכוחות ששימשו להגנה מקומית היו כ-8,000 במרץ 1948.

לאורך הזמן, אנשים ויחידות מסוימות הפכו למומחים במקצועות ההברחה.

כך, הפלי”ם, הכוח הימי הראשון של ישראל, הצליח להביא לארץ באוניות סוחר מכל הבא ליד.

אחד הדברים שהגיעו באוניה היו “תותח הרים קליבר 65 מ”מ דגם 1906” או בשמו העברי המשעשע “נפוליאונצ’יק”.

תותח נפוליאונצ’יק מופעל ליד באר שבע במלחמת העצמאות – מקור

התותחים הראשונים הוברחו לארץ יום לפני סיום המנדט והיו במצב, איך לומר, לא משהו.

הם הגיעו מפורקים וללא כוונות, אבל חשוב מכל -לא היה בארץ אף אחד שידע להשתמש בהם.

אבל לפעמים יש מזל – באותה האוניה עלה לארץ קצין צרפתי לשעבר ממוצא יהודי, ליאון קויפמן, שלימד את “ההגנה” איך לירות והיה למפקד סוללת התותחים הראשונה בצה”ל.

את אחד התותחים אפשר למצוא במצודת כ”ח ליד קריית שמונה, במוזיאון רעות המרשים שכדאי לדבר עליו עוד.

אפשר גם לבקר באתר הפלי”ם בקיסריה, שם יש מספר אנדרטאות מרשימות לפלוגה הימית.

אתר הפלי”ם בקיסריה. הפסלת יעל ארצי – צילום:  י.ש.

סליק היונים

כמובן, את הנשק היה צריך גם לפזר בין ישובים ולהחביא כך שהבריטים לא ימצאו.

בכל רחבי הארץ קמו להם “סליקים” – מחסנים סודיים שתכולתם היו מאקדח מאוזר בודד למחסני חירום שמספיקים ליחידת חי”ר שלמה.

ביניהם עברו ה”סליקרים” במכוניות עם מתקנים מיוחדים.

סליקר טוב יכול היה לעבור דרך מחסום בריטי, לברך איזה הֶארי או טומי לשלום ולהביא רובים לקיבוץ שהיה צריך אותם.

מכונית הברחה שכזאת נשמרה ותוצג במוזיאון בתי האוסף החדש שיפתח ליד לטרון.

כמות הסליקים בארץ היא רבה מלהזכיר.

אז בחרתי שניים – סליק העיר וסליק הכפר.

אחת מההצלחות הגדולות של ההגנה בתחום הייתה הקמת סליק גדול בגוש דן.

מתחת לחצר ביתו של האמן אברהם אַלְדֶמַע בגבעתיים, “רומנטיקן ביום ובכיר הגנה בלילה”, הוקם מחסן הנשק הגדול במרכז הארץ ואת פתח האוורור כיסה שובך יונים שעדיין עומד במקום.

האיש, שכנראה הצליח להיות ידיד של כולם, היה מקיים פגישות עם בריטים ממש מעל מחסן הנשק הסודי ואף היה קצין משטרה בריטי בזמן המרד הערבי הגדול – ואולי צריך לכתוב עליו במיוחד!

סליק אלדמע היה מחסן נשק של “ההגנה”, בו אוחסנו מאות כלי נשק, הגדול מסוגו בגוש דן במשך 25 שנה ועד קום המדינה. הסליק נחפר בחצר ביתו של של אברהם אלדמע. הסליק היה חשאי וקיומו לא נודע אלא לאחר קום המדינה. פתח האיוורור הוסווה על ידי בניית שובך יונים. הבית הפך למפקדה בלתי-רשמית והשבעות חברי ההגנה בגוש דן לארגון נערכו במרתף הבית.

צילום: AxNat

הסליקים הנפוצים יותר היו בישובים חקלאיים, כמו קיבוצים.

אחד מהם, כמו הסליק של קיבוץ ברנר, לא נמצא עד שנת 2005.

הנשק, ככל הנראה, סולק באישון לילה מבסיס חיל האוויר המלכותי בתל נוף.

מוזיאון חיל האוויר בחצרים דרש וקיבל את מיכלי המתכת שבהם הוחבא הנשק, בטענה שהם היורשים הטבעיים של חיל האוויר הבריטי.

רק בישראל!

מכלי המתכת בהם אוחסנו כלי הנשק בסליק קיבוץ גבעת ברנר, מוצגים במוזיאון חיל האוויר, חצרים

צילום: rosenman

רימונים מתוצרת הארץ

כמובן, קניות של עודפי צבאות יוצרות מחסנים של ערב רב של ציוד, שמצריכים חלפים ותחמושת שונה ומגוונת למדי.

זה גם יוצר תלות בהברחות.

כדי לצמצם את התלות הזו, פיתחו בארץ תעשייה צבאית חשאית – תע”ש.

את הצעדים הראשונים עשה תע”ש בשכונת בורוכוב שבגבעתיים, במכון המים של השכונה.

ב”חדר הראשון”, יצרו רימונים ומשם התקדמו למרגמות, תתי-מקלע מסוג “סטן”, שריוניות מאולתרות ועוד.

חלק מהנשק הכבד תוכלו לראות ב”גן תע”ש”, ליד מכון המים – היום גלריה לאמנות מודרנית.

אחד הנשקים האיקוניים מהתקופה היא “דוידקה”.

זה היה פתרון מקורי של דוד ליבוביץ, על מנת להגדיל את כוח הנפץ של הנשק – מה אם “נלביש” את פצצת המרגמה על קנה? הטווח של הנשק היה קצר – רק 300 מטר והדיוק לא היה משהו, אבל פצצה בגודל 40 קילו עשתה מספיק רעש כדי לערער את המורל של האויב הערבי.

רק שישה מ”נשקי הפלא” האלה יוצרו וכולם שרדו עד היום.

תוכלו לראות את המרגמה הציונית בצפת וירושלים, בכיכרות על שמם.

מרגמה מסוג “דוידקה” המוצגת בחצר מצודת יואב. מרגמה זו שימשה בסיוע לכוחות שלחמו בצפת במלחמת העצמאות

צילום: Bukvoed

הדוד מצ’כוסלובקיה

בזמן המלחמה, פיקד בן גוריון עצמו על הרכש, בגלל החשיבות הלאומית החריפה של העניין.

הרכישה החשובה ביותר של אותה התקופה הייתה מצ’כוסלובקיה.

המדינה הייתה, בעל כורחה, למפעל הנשק של של הגרמנים במלחמת העולם השניה וישראל שמחה לקבל את אלפי הרובאים ה K-98 חדשים.

הדעות חלוקות לגבי הרכישה של מטוס הקרב Avia S-199.

לצ’כים, בתום המלחמה, נשאר גוף של מטוס הקרב הגרמני מסרשמיט BF-109.

מצבו היה מעולה, רק שהיה חסר מנוע!

הצ’כים חיברו מנוע ממטוס מסוג אחד ופרופלור ממטוס מסוג אחר.

המטוס טס, למרבה הפלא, הוא פשוט לא עשה את זה באופן הכי טוב. או בטוח.

אולי היה צריך צל”ש לכל טייס שהסכים להיכנס לקוקפיט.

מצד שני, זה היה מטוס הקרב הראשון של מדינת ישראל וטייסים ישראלים הפילו איתו מטוסי ספיטפייר תוצרת בריטניה.

בארץ, הוא נקרא בשם “סכין” (Messer – סכין בגרמנית”) ותוכלו לראות גם אותו בחצרים.

מטוס אוויה S-199 של טייסת 101 ביוני 1948 – מקור

היריעה קצרה מלספר את כל הסיפורים בנושא.

רק סליקים בארץ יש בארץ אינספור.

בין המיוחדים שבהם ניתן למנות את תחנת שרה בקיבוץ גבת -סליק שהייתה תחנת שידור חשאית של ההגנה.

עוד סליק מיוחד היה בקפה פילץ – ושכן סמוך למחסן המשקאות של בית הקפה התל אביבי, בו בילו קצינים בריטים.

הנשק פוזר בין סליקי תל אביב בטנדר של בית הקפה, בארגזי משקאות ריקים.

כמובן, זוהי כתבה קצרה שיכולה לגעת בנושא על קצה המזלג.

סליקים נוספים היו גם בפתח תקווה, ארלוזורוב וקפלן, רביבים, רוחמה, נירים, רמת יוחנן ובית שושנה.

בית טיכו בירושלים, גדרה, בית הכרם, מכון איילון, כפר גלעדי, יגור, רמות מנשה, בנימינה ועוד.