יער יתיר הוא היער הנטוע הגדול בישראל, ומשתרע על פני 40 אלף דונם. בנוסף מדובר ביער הגדול בעולם שניטע על ידי אדם באזור מדברי למחצה, דרום הר חברון.
היער ממוקם באזור גבוה באופן יחסי (בין 400 ל-850 מטרים מעל גובה פני הים), באזור ספר המדבר בארץ ישראל, בו ממוצע הגשמים הרב שנתי עומד על כ-250 מ”מ.
ראשיתו של יער יתיר בפריצת דרכים כחלק מהאתגר הלאומי של פיתוח הנגב.
בשנת 1964, נטעו כאן יערניה של קרן קיימת לישראל את העצים הראשונים כנגד כל הסיכויים, ולמרות זאת, היער הפך לגדול היערות בישראל.
יער זה נקרא על שמה של עיר הלווים המקראית ששרידיה נמצאים בו.
ביער, המהווה “ריאה ירוקה” עבור תושבי האזור, היער כולל יותר מארבעה מיליון עצים, רובם עצי מחט – אורן ירושלמי וברוש מצוי.
בנוסף מצויים ביער עצים רחבי עלים (אלה אטלנטית, אשל, שיזף מצוי, חרוב מצוי, אלת הבוטנה – הפיסטוק), עצי בוסתן (זית, תאנה), אקליפטוסים ושיטים, כרמים ליין ושיחים שונים כמו רותם המדבר ושיח אברהם מצוי, וכן מגוון גדול של בעלי חיים, כגון תנים, שועלים, חזירי בר וצבאים.
קק”ל פיתחה ביער דרכי נוף, שבילי טיול, אתרים ארכיאולוגיים וחניוני פיקניק שהותאמו למוגבלים בתנועה.
מודה למורת הדרך המוכשרת אורית שפירא על התמונות
בית היערן (מצודת היערנים) נחנך ב-19 באפריל 1967 ונועד לשמש מטה לצוות המקצועי של יער יתיר ומקום מגורים לעובדי היער ובני משפחותיהם.
באותם ימים, עבר קו שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן בקרבת היער ועל כן המבנה נבנה כמבצר במקום גבוה השולט על סביבתו (687 מטר) במקום נפיץ מאוד מבחינה ביטחונית.
בית היערן ממשיך גם היום לשמש את עובדי יער יתיר, אם כי הם לא מתגוררים בו. המקום משמש גם מרכז שדה ויער לפעולות חינוך והכרת הסביבה.
ניתן לעלות אל הגג ולערוך תצפית מרהיבה אל הסביבה.
בנוסף, ביער מתקיימת פעילות מחקרית בראשות פרופסור דן יקיר ממכון וייצמן למדע, בשיתוף חוקרים ממוסדות נוספים.
מטרת המחקר – הבנת קשרי הגומלין שבין היער לסביבתו.
המחקר הוא חלק מרשת FLUXNET, – פרויקט מחקר של נאס”א, שחוקר את הפליטה והקליטה של פחמן דו-חמצני, אדי מים, ואנרגיה בין יערות שונים וסביבתם , בכל רחבי העולם.
האתר ממוקם בשיפולי גבעה, ובגובה 685 מטר מעל פני הים. חורבה גדולה ובה עשרות מערות ששימשו בימי קדם מרתפים ומחסנים.
המשקופים של מערות אחדות מעוטרים בתבליטי רוזטות ומסביבם פזורים בורות מים, גדרות אבן ומתקנים חצובים. הכניסה למערות אסורה, אך ניתן לבקר בגולת הכותרת של המקום – שרידי בית הכנסת הקדום שנוסד במאה ה-4 לספירה והתקיים עד המאה ה-8.
בית הכנסת בנוי אבני גזית גדולות שנדבכיהן שרדו לגובה שלושה מטרים. בקיר החזית קבועים שני פתחים בסגנון אופייני לבתי הכנסת של הר חברון – אשתמוע , סוּסְיָא ומָעוֹן.
לאורך הקיר המזרחי, נחשפה אכסדרת הכניסה ובחזיתה עמודים וכותרות. בתקופה המוסלמית מבנה זה שימש כמסגד.
מדרום לבית הכנסת, יורדות מדרגות לבור מים ולמערות מסתור.
בראש חורבת ענים, נמצאים שרידי מבנה ריבועי שעובי קירותיו חמישה מטרים. המבנה שימש מצודה בתקופת מלכי יהודה (במאות ה7-8 לפנה”ס).
חלק מאבני המצודה נלקחו לבניין בית הכנסת.
העיר “ענים” כלולה בתחום נחלת שבט יהודה לפי ספר יהושע: “וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים”.
אוסביוס מקיסריה בן המאה ה- לספירה כלל את “ענים” בין יישובי דרומא, והבחין בין שני חלקיה של העיר: האחד מכונה “כפר גדול של יהודים”, ומיקומו המשוער הוא “ח’רבת ע’ווין א-תחתא” (התחתונה); והשני מתואר כ”כפר אחר עניא סמוך לראשון, היום הוא כולו נוצרים הוא למזרח הראשון”, ומיקומו המשוער הוא “ח’רבת ע’ווין אל-פוקא (העליונה), צפונית מזרחית ליישוב ליבנה של ימינו.
הטיול בדרך המתקנים החקלאיים אינו ארוך ואפשרי כל השנה.
בימים חמים, ניתן ליהנות מהמון צל ובימי הסתיו ניתן ליהנות ממראה פריחתם של החלמוניות הצהבהבות. השביל יוצא מחניון בור המים.
לחניון מגיעים בדרך עפר העולה דרומה מדרך יער יתיר, כ-150 מטר מחניית חורבת ענים. בסמוך לראש השביל נמצא חניון הבור ובו מים לשתייה.
לאורך השביל, נמצאים גת לדריכת ענבים, בורות מים וגם מפרכה – מתקן המשמש לריסוק הזיתים כשלב בתהליך ההפקה של שמן זית.
לאורך השביל, נותרו חצובים בסלע הקירטון המקומי חלקים מבתים בראשית בנייתם. השביל מסתיים בגיא רדוד שעובר למרגלות חורבת ענים.
לאורך השביל, ניתן להבחין בגדרות הצאן, וכן ישנם הרבה ספסלים ופינות חמד לפיקניקים וקפה.
יער יתיר אורית שפירא מורת הדרך צילמה
אתר פריחת החלמוניות.
לצד חלקה קטנה של עצי בוטנה (פיסטוק), ולידה טרסה הבנויה שבעה נדבכים של אבנים גדולות.
ליד הטרסה פורח בסוף אוקטובר ובראשית נובמבר בעונת הסתיו ריכוז גדול של חלמונית גדולה.
החלמונית היא צמח בָּצָל המצמיח פרחים גדולים, צמודים לקרקע, בעלי שישה עלי עטיף בצבע צהוב כחלמון. מדובר בפרח מוגן ואסור לקטוף אותו!
דרך זו שאורכה 6.3 ק”מ, עוברת דרך חניון בור המים ושביל המתקנים החקלאיים ומגיעה עד למאגר יתיר.
מאגר גדול זה, שהקיבולת שלו הינה 650 אלף מ”ק, סיפק בעבר מים לכרמים ולמטעים של יישובי חבל יתיר, אך כיום אינו פעיל עוד.
המאגר מוקף גדר והכניסה אליו אסורה. הדרך נמשכת מהמאגר ומסתיימת ליד חניון מקסיקו (מפגש כביש 80 עם כביש 316).
דרך הנוף המזרחית, שאורכה כ-13.5 ק”מ, מעניקה תצפיות מרהיבות על מרחבי היער וגישה לשמורת הר עמשא, הצופה אל מרחבי מדבר יהודה.
קק”ל הכשירה לאורך הדרך טרסות ונטעה בהן עצים רחבי עלים.
מהדרך אפשר להגיע לשביל הרגלי לאורך הדרך הרומית העתיקה שיורדת במעלה דרגות לעבר הכפר דריג’את.
דרך הנוף המזרחית עבירה לרכב פרטי והיא מסומנת בצבע אדום.
חניון מקסיקו, ליד כביש 80 היורד לבקעת ערד, מציין את קצה דרך הנוף.
הדרך יוצאת מדרך יער יתיר, כ-50 מ’ משלט הכניסה למצודת היערנים.
שמורה זו משתרעת במדרון שממזרח לדרך הנוף. זהו אזור מפגש של צמחייה ים-תיכונית, מדברית וערבתית.
בשמורה צומחים שני מינים נדירים של פרחים מרהיבים – שלהבית הכלאיים, הפורחת באפריל בצבע ורוד, וגביעונית ערבית – צורה מקומית של המין גביעונית הלבנון.
הגביעונית מפתחת בחודשים מרץ-אפריל עמוד פריחה גבוה, שמקצהו משתלשלים פרחים בצורת גביע, שצבעם חום ולבן.
במצפור קריות ישנה מרפסת נוף הבנויה פרגולה מתכתית. המצפור בגובה של 860 מ’ מעל פני הים, נמצא בראש שלוחת הר עמשא, האזור הגבוה של חבל יתיר. מיקום זה מבטיח תצפית מרהיבה על הסביבה.
הנוף אכן מרשים ביותר – מדבר יהודה ובקעת ערד נמצאות למטה, ומעבר לבקע הסורי-אפריקני מתנשאים הרי מואב.
המצפור נקרא על שם חורבת קריות, השוכנת למרגלות המצפור, לצד הכביש לערד.
למרגלות מצפור קריות, נראים שרידי דרך רומית שנמשכת מכאן דרך הר עמשא ומעלה דרגות לכפר דריג’את.
שרידי הדרך נראים גם סמוך לגדר היישוב הר עמשא.
הדרך, שאורכה כ-15.5 ק”מ, עוברת תחילה ביער מיתר וביער חירן, בין יערות שננטעו על ידי האדם ובוסתנים שנטעה קק”ל.
בצד הדרך, נמצאת גם חורבת יתיר, הכוללת בתוכה את שרידי העיר המקראית יתיר ושרידי כנסיות ביזנטיות.
חורבת יתיר מזוהה עם היישוב יתיר שמעניק ליער את שמו, ונזכר במקרא כעיר מקלט של הלוויים בנחלת שבט יהודה: “ולבני אהרן הכהן נתנו את עיר מקלט הרוצח… ואת יתיר ואת מגרשיה” (יהושע כ”א 14).
העיר נזכרת גם במפת מידבא הנודעת, מפת פסיפס מן התקופה הביזנטית המתארת את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל במאה השישית.
החורבה הגדולה משתרעת על פני שטח של כ-1,000 דונם.
רוב השרידים הנראים בשטח הם מהתקופות הביזנטית והערבית, ובהם שרידיהם של מבני ציבור וכנסייה, מבני מגורים, בורות ומערות, בריכת אגירה, גתות וקברים.
סמוך לדרך הנוף, נמצאת באר יתיר.
זהו בור מים ולא באר של ממש. בחוליית הבור חקוקים שני צלבים, שמקורם באתר הנוצרי שהתגלה בחורבה.
בעבר, ניצבו בראש הגבעה שני מבנים של קברי שיח’, אחד מהם לכבודו של שיח’ ע’תיר, קדוש מקומי ששמו שומר על צליל השם יתיר.
מעט מצפון-מזרח לקברים נמצאת מערת קולומבריום – מערה שבקירותיה חצובים כוכים לגידול יונים.
מראש החורבה יש תצפית יפה על דרום הר חברון ועל היישובים שמעבר לגדר ההפרדה ובהם העיירות בשטחי הרשות הפלסטינית – יטא, דורה, וסמוע.
במדרון המזרחי של הגבעה, נמצאת בריכת אגירה קדומה ולידה מונחים על האדמה שרידי כנסייה ביזנטית הכוללים שני טורי עמודים וקירות.
כתובות הפסיפס שעל רצפת הכנסייה, מלמדות שהכנסייה הייתה פעילה במאה ה-7 לספירה.
ייתכן ששרידי מבנה ציבורי נוסף, שנמצא מדרום לדרך החוֹצה את חורבת יתיר, שייכים לבית כנסת מהתקופה הביזנטית.
ציר האורך של המבנה, שכיוונו צפון-דרום, פונה לעבר ירושלים, הכיוון שיהודים פונים אליו בתפילה.
על משקופי המבנה התגלו עיטורים חרותים המתארים רוזטות ומרובעים בולטים, בדומה לעיטורים שהתגלו ביישוב היהודי בסוסיא העתיקה.
אורית שפירא מורת הדרך המוכשרת צילמה את התמונות
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
בהיסטוריוגרפיה של הציונות, נהוג להתרכז בעלייה השנייה. זה מובן למה – הרבה מהאתוס הציוני נובע מהעלייה הזו – העבודה העברית, הרוח חלוצית, תנועת ההגנה שהפכה לימים לצה”ל ועוד. אבל ההתיישבות היהודית לא החלה שם. היא החלה בתנאים הקשים...
אנחנו בורכנו במדינה צעירה ודינמית. נראה שהמדינה הזאת מצמיחה אמנים – אולי בגלל הצורך להגדיר את התרבות של העם החדש-ישן שלנו, ואולי בגלל הצורך להסביר במילים את חבלי הגדילה הקשים ואת החיבור של העם לארץ. נעמי שמר...
“תנו לי נקודת משען ואני אזיז את העולם” – כך אמר ארכימדס, הפילוסוף-מהנדס המפורסם. ובכן, הטכניון הוא נקודת המשען של ישראל – המקום ממנו הוא מזיז את העולם לעבר עתיד טכנולוגי ומעניין יותר. בואו לבקר בקריית הטכניון...
