אהוד מנור – מטיילים בנוף חייו

בשנת 1941, במושבה בנימינה, נולד למשפחת ויינר בן ולעם ישראל – משורר ופזמונאי שיכתוב בחייו יותר מ-1,000 שירים (כן, אחד, ושלוש אפסים), ינחה ברדיו, יתרגם לעברית אוצרות תרבותיים, ועוד, ועוד ועוד.

הוא יגדל בבית שליד המסילה, למשפחה שתרמה פיזית לבניית הארץ – משפחתו הקימה מפעל אבן לבנייה.

רק בשנת 1962 הוא ישנה את שמו ל”מנור” ובשם הזה, אהוד מנור, הוא ייכנס לפנתיאון התרבות הישראלי.

אנחנו נבקר במקום שבו גדל ונקווה למעט מההשראה שהוא קיבל.

הבית ליד המסילה

לא היתה לו ילדות קלה.

כשהיה בגיל 15 הלך לעולמו אביו ובשנת 1968 – אחיו הצעיר יהודה נהרג במלחמת ההתשה, אי-שם בגבול סיני הרחוקה.

בית ילדותו עדיין שם, עומד על תילו בשכונת גבעת הפועל, אבל מאוכלס במשפחה אחרת.

בין הבית לבין מסילת הרכבת מפרידה גדר אבן ישנה ושביל ולצידו – אקליפטוסים, החלוצים של עולם הצומח.

“אחי הצעיר יהודה,

האם אתה שומע?

האם אתה יודע?

השמש עוד עולה כל בוקר

ואורה לבן,

ולעת ערב רוח מפזרת

את עלי הגן.”

את לימודיו הוא עשה בחיפה, בבית הספר “הריאלי” המפורסם ובבגרותו תרם להגנה על הארץ כששירת בתור קצין הנדסה בצה”ל.

לאחר שירותו למד פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנת 1962 התקבל לקול ישראל, בירושלים.

את שניהם שווה להוסיף לרשימת המקומות שאפשר לבקר בהם בבירה.

ואם אתם כבר בבירה, למה שלא תבקרו באולפני הערוץ הראשון זצ”ל, בהם בילה אהוד מנור עשרות שנים כמנחה של תוכניות המוזיקה השונות.

“בשנה הבאה נשב על המרפסת

ונספור ציפורים נודדות.

ילדים בחופשה ישחקו תופסת

בין הבית לבין השדות.”

ימי בנימינה של אהוד מנור 

למרות שאנחנו יכולים להישאר לגור עם אהוד בירושלים, אנו נחזור לבנימינה ונראה איך נראתה המושבה בימי ילדותו.

בשנת 1921, על קו חיפה-קנטרה (מצרים) הוקמה תחנת בנימינה.

התחנה נקראת על שמו של הברון דה רוטשילד.

לברון היו ארבעה שמות פרטיים, אז היו כמה אפשרויות למקימים.

בהמשך, ליד התחנה נבנתה מושבה, המורכבת במקור מהדור השני של העלייה הראשונה ומבני העלייה השלישית.

פקידי הברון הביאו גם את יוצאי גיאורגיה למושבה, שסייעו בחקלאות ובמפעל הבשמים “יסמין” שנפתח כאן.

כלכלת המושבה נסמכה על פרדסים וגם על גידול פרחים ריחניים, ששימשו את תעשיית הבשמים המקומית.

בשנת 1940, הצבא הבריטי הקים במקום את מחנה 101, ששימש חיילים בהחלמה או במעבר בין יחידות.

בשנת 1948 נעזב המחנה ומאוחר יותר הופעל כמעברה לעולים חדשים.

“אני רוצה לחזור

אל הימים הכי יפים שלי

הימים היחפים של בנימינה –

כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,

השמש לא מיהר

אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר.”

בלדה לשוטר

אז איזה בניינים היה מזהה אהוד ויינר הקטן, כשטייל כאן?

בודאי לקחה אותו אימו לראות את בית הכנסת “תפארת בנימין” שהוקם מכספי הברון, ונחנך בשנת 1927 במעמד הרב אברהם קוק, והרב הראשי של מצרים, חיים נחום.

זה בניין מרשים עם כיפה לבנה שעדיין משמש כבית הכנסת הראשי של העיר.

לא רחוק משם, עמד לו מלון “הולץ” שהוקם על-ידי משפחה יקית טובה ושימש את המושבה ואת אנשי בסיס 101 עשרות רבות של שנים, עד שהוסב לבית פרטי, שעדיין בבעלות המשפחה המקורית.

במרתף המלון שכנה תחנת הנוטרים הזמנית – אותם שוטרים יהודים במדים בריטיים שהגנו על הישובים היהודיים.

הוא בוודאי טיפס על מגדל המים הישן, גם הוא מכספי הברון ומאותה התקופה.

בשנת 1938, נבנתה לה תחנת נוטרים קבועה מתחת לעמודי המגדל והמגדל עצמו שימש אותם כעמדת תצפית.

היום, שוכן במקום מוזיאון שמציג את פעילות הנוטרים והמחתרות.

אפשר למצוא בו מקלעים מהתקופה וסליק בצורת חבית שהתגלה בבית הקברות של בנימינה בשנת 1995.

הוא כנראה ראה בטיול את בית משפחת צ’ודקוב, שאותו הזמן היה בית פרטי ישן וחמוד.

זה בית שנבנה על ידי מנחם מנדל צ’ודקוב, שקנה נחלה בבנימינה ועיבד בסביבה את אדמתו.

אחרי מותו, נמסר הבית ל-“עמותה לשימור ושחזור עבר המושבה בנימינה” שהפך למוזיאון המושבה בראשית ימיה, עם כלי בית וכלי עבודה חקלאית, לצד תמונות של יישוב ביצות כבארה הסמוכות.

“אי שם עמוק בתוך תוכנו

טמונים קולות וזכרונות

מראות רבים שכבר שכחנו

ספרי פלאים ומנגינות.”

חלומות שמורים

כמובן, אם כבר הגענו עד לכאן, לא נבקר ביקב בנימינה המפורסם?

נוכל לסייר ביקב, לראות ולהתנסות בייצור היין ו- איך לא? לטעום מתוצרת היקב.

מכיוון שתרצו לשתף בחוויה את המשפחה והחברים, ניתן לקנות כמה בקבוקי יין הביתה ולשמח את הלבב של ה”אנוש” היקר לכם.

כמו שכבר אמרנו, אהוד מנור בילה את רוב חייו במרכז, ירושלים ותל אביב, אבל הוא חזר לבנימינה פעם אחת אחרונה.

בשנת 2005 הוא נפטר מדום לב ונקבר בבית העלמין של המושבה, לצד משפחתו – אימו, אביו ואחיו יהודה.

הוא אינו איתנו עוד, אך לנו נותרו אלף שיריו, אופרת רוק, ספרי ילדים ותרגומים אינספור.

נסיים בציטוט מילותיה  של הועדה שהעניקה לו את פרס ישראל  – “אהוד מנור מעולם לא רצה להיות “שליח ציבור”.

בשירתו אין בדרך כלל מקום לנוסח “אנחנו”.

לפי תפיסתו, אין פזמונאי יכול לדבר אלא בשם עצמו.

ואכן, הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, קול אינטימי, חושפני ורגיש, אך באורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים”

OLYMPUS DIGITAL CAMERA