שכונת עג’מי – עוף החול של יפו

כשמסתכלים מהטיילת בתל אביב לכיוון דרום, רואים בתי אבן שנערמים אחד על השני ומעליהם מגדל פעמון.

לוקח רגע, אולי, להיזכר שלא מדובר בפטה מורגנה – לתל אביב בת ה 111 שנים צמודה עיר אחרת, בת אלפי שנים, שמוזכרת בתנ”ך ובמיתולוגיה היוונית, עיר הנמל הראשית של מרכז הארץ בעברה.

אבל היא גם עיר חיה ובועטת, עיר שמושכת אליה תל אביבים ותיירים כאחד, עיר שעתידה עוד לפניה.

עשירי עירך קודמים

היום נתמקד בשכונה מיתולוגית אחת – שכונת עג’מי ונראה למה היא חייבת להיות המקום הבא בו תבקרו.

השכונה נקראת על שמו של איברהים אל- עג’מי, שנמנה לפי המסורת המוסלמית על בני לוויתו של הנביא מוחמד.

למרות השם המוסלמי, השכונה הוקמה דווקא על ידי הנוצרים המארונים.

תוכלו לבקר ולראות את הבנייה מהתקופה בכנסייה ומנזר אנטוניוס הקדוש המארוני ברחוב דולפין, עם מגדל פעמונים דו-קומתי.

עוד כנסייה בשכונת עג’מי מהתקופה ההיא היא כנסיית סנט אנטוני מפאדובה‎, בסגנון ניאו-גותי, שנבנתה בידי המסדר הפרנציסקני.

גם הבנייה “החילונית” המארונית מרשימה ביותר.

מארונים אמידים בנו בתי מידות מאבן חול, אבל הושפעו גם הבאוהאוס התל-אביבי.

בשנת 1923, זו היתה השכונה הראשונה בארץ שחוברה לחשמל.

גם המוסלמים לא טמנו ידם בצלחת – “הבית הירוק” בסגנון ארט דקו, נבנה בשנת 1934 עבור השייח’ עלי, סוחר בדים ובעל פרדסים.

עוד דוגמה לסגנון היא מגדל המים שבשכונה, בגובה 31 מטרים.

ככל הנראה, המגדל נבנה על ידי השלטונות המנדטוריים, גם על מנת לשלוט ולתצפת על השכונה.

בהמשך, התיישבה במקום אוכלוסיה חלשה יותר ובנייה לא מתוכננת יצרה את הרחובות הצרים האופייניים.

באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה

מלחמת העצמאות פגעה במרקם העירוני של יפו ורבים מהתושבים עזבו.

את עג’מי איכלסו ערבים שהגיעו מכל האזור ועולים חדשים.

המצב הכלכלי של תושבי השכונה החדשים היה ירוד ואיתו ירדה קרנה של השכונה, שהפכה לשכונת פשע והייתה מועמדת להריסה על ידי עיריית תל אביב.

אלא שבשנות ה-80 הבינה העירייה איזה אוצר ארכיטקטוני היא קיבלה בירושה ולאט לאט, מצב השכונה החל להשתפר ותושבים אמידים יותר החלו לקנות ולשפץ בתים כאן.

שתי כפיות קפה, בבקשה

בשנת 2020, יש בשכונה הרבה יותר מבניינים יפים.

כל מי שבא ליפו חייב לעצמו ביקור ב”קפה אנטון”.

משפחת חיפאווי ממשיכה מסורת משנת 1888 ומציעה קפה של פעם וארוחה יפואית לקבוצות במרפסת מדהימה שמשקיפה אל הטיילת החדשה והים הכחול והבריזה המרעננת.

אגב, זה קפה של פעם בלי שום מרכאות – הוא נטחן במכונה עתיקה, עם אבנים לטחינה.

קפה “צעיר” יותר בשכונה הוא “קפה פאולס”, קפה שכונתי שפועל כבר 25 שנה.

פאולס מתהדר בקפה איטלקי מעולה שנקלה במקום.

מספר לא מבוטל של עיתונים המליצו על עוגת הגבינה של פאולסואני מצטרפת להמלצה.

מי שלא גר ביפו יכול לקחת קפה טחון וקלוי הביתה ולהתעורר כל יום לריחה של תערובת הבית “קפה סופרימו” המורכבת מ-12 סוגי קפה ומתאימה לאספרסו ולקפוצ’ינו.

אם פתחתי לכם את התיאבון, נראה שאתם מוכנים להגיע למסעדת “הזקן והים” המיתולוגית.

על גבעה קטנה שצופה על הים תוכלו לסעוד את נפשכם בדגים, פירות ים, בשרים ועוד.

לא לעזוב לפני שתטעמו את הפורל ופסטה פירות ים בשמנת.

כמובן, שום ביקור בשכונה לא יהיה מושלם בלי ביקור בחומוסיה השכונתית המפורסמת חומוס “עלי קרוואן – אבו חסן”.

תצטרכו לבוא בבוקר ולעמוד בתור – החומוס נגמר כבר בשעות הצהריים המוקדמות. מנת הדגל של המקום היא “המנה המשולשת” – חומוס, פול ומשאוושה טעים!

הפנינה שבצדף הלוא הוא עג’מי

אם סיימתם לאכול, אפשר לחזור לטיול בשכונה ולראות בנייה יותר חדשה – מהסוג שבנו העולים אחרי 1948, כנראה.

נגיע לטייל ברחוב קטן וחמוד בשם “הצדף”, נראה בתים חד- ודו- קומתיים קטנים ונדמיין את המרקם העירוני של השכונה בשנות החמישים והשישים, שאולי היה דומה לפלורנטין של אותם ימים (תבדקו את הכתבה על פלורנטין, אם שכחתם).

מהקצה הדרומי של רחוב הצדף תוכלו לראות את פארק המדרון ואת הים – אולי ה-סמל לשיקום השכונה.

בשנות השישים, בין הים לבין השכונה צמחה, באין מפריע, גבעה של פסולת בניין וחסמה את הגישה לים לתושבים.

התושבים עצרו את צמיחתה של המפלצת שאכלה להם את הנוף באמצעות עתירה לבג”ץ בשנות השבעים.

בשנת 2005, עיריית תל אביב-יפו התעשתה ועבדה עם התושבים על מנת לפנות מיליון וחצי טון של פסולת.

במקומו, נבנה פארק יפה ומזמין.

מכאן, גם תוכלו לראות את מסגד עג’מי, שנתן את שמו לשכונה.

המסגד החדש נבנה בשנות השבעים, אחרי שהגיעו למסקנה שאין אפשרות לשקם את המסגד הישן מהמאה ה-19 שהיה במקום.

כאן נסיים את הביקור באחד מהשכונות המעניינות והרב-גוניות שיש בארץ.

אז פעם הבאה שאתם ביפו, אל תשכחו לבקר בעג’ימה ולספר לי איך השכונה השתנתה שוב, מאז שכתבתי את המאמר!