רחל המשוררת – רחובות עד כנרת

יש אנשים שלא צריכים שני שמות.  מספיק לומר “מדונה” או “פרינס” כדי שיידעו על מי מדובר ובמקרים רבים – גם מה הם עשו.

בעבר הישראלי, יש לנו מישהי כזאת – “רחל”, הידועה יותר כ”רחל המשוררת”.

אחת המשוררות שהטביעו חותם בלתי נדלה על השפה העברית, אך חייה היו יותר כמו רומן רוסי סנטימנטלי.

“לנקדימון, אהבת נעורי, הלא תזכרני? – רחל“

אי-אז, בסוף המאה ה-19, נולדה בעיר סרטוב שבאימפריה הרוסית ילדה יהודית קטנה.

בתעודת לידתה, נרשם “רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע”.

אביה נחטף בילדותו על ידי שלטונות הצאר ושוחרר אחרי שירות של 25 שנה.

העבר הצבאי נתן לו זכות לנוע בכל האימפריה, בניגוד לחוקים רגילים שהגבילו תנועת יהודים והוא הצליח מאוד כסוחר פרוות.

אמה היתה משכילה ביותר ובבית ביקרו משכילים רוסים חשובים.

רחל למדה עברית כבר בילדותה ובגיל מאוחר יותר – ציור.

בגיל שבע עשרה בלבד עברה לבדה לקייב, אחרי ששכלה את אמה.

בגיל תשע עשרה, היא עלתה לארץ והתיישבה עם שתי אחיותיה ברחובות.

הן גרו בביתו של בית יעקב ברוידא העשיר.

בית המידות הדו-קומתי המפואר עוד עומד על תילו וניתן להגיע לראות את מה שמכנים גם “מגדל שלוש האחיות”.

שם למדה רחל את השפה העברית בצורה טובה יותר וכאן פגשה את נקדימון אלטשולר, אהבתה הראשונה.

גַּן נָעוּל – אָדָם./ הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע/ עַד זוֹב דָּם?

(מתוך השיר “גן נעול)

ברוח החלוציות, רחל לא התעכבה במושבה המבוססת יחסית.

מרחובות עברה ל”חוות העלמות” לצד ים כנרת.

שם, יחד עם נשים נוספות, היא למדה לעסוק בחקלאות.

בתקופה זו, היא פגשה מספר אנשים שיהפכו לחשובים בתנועה הציונית המתחזקת וגם את זלמן רובשוב, שבשמו החדש, זלמן שז”ר, יהפוך בעתיד לנשיא השלישי של ישראל.

ככל הנראה, שירה הראשון בעברית, “גן נעול”, היה מוקדש לו ומבטא כמיהה ואהבה נכזבת.

היום, בקבוצת כנרת קיים חדר הנצחה לזכרה של המשוררת.

ב-1913 יצאה לצרפת כדי ללמד אגרונומיה באוניברסיטת טולוז, שם פגשה והתאהבה במיכאל ברנשטיין, מהנדס יהודי.

לו היא כתבה את השיר “זמר נוגה”, הפותח במילים “התשמע קולי, רחוקי שלי?”, שיר שמאוחר יותר יזכה למספר לא מבוטל של לחנים ומבצעים ויהפוך לאחד מהמוכרים בזמר העברי, לדורותיו.

בגלל מלחמת העולם הראשונה שפרצה, היא לא יכלה לשוב לארץ ישראל, שהיתה תחת שליטת האימפריה העות’מאנית העויינת וחזרה לרוסיה, שם לימדה פליטים יהודיים.

ככל הנראה, כך היא נדבקה במחלת השחפת.

“את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב”

בשנת 1919 חזרה רחל לארץ, יחד עם ראשוני העלייה השלישית.

היא חזרה ישירות לדגניה, כדי להיות קרובה לכנרת.

אבל הגורל כנראה לא יעד לה להיות מאושרת.

היא התחילה לגלות סימנית ראשונים של מחלת השחפת, מחלה חשוכת מרפא בשלב זה.

חלק מחברי הקיבוץ פחדו שתדביק אותם ובהחלטה שהתקבלה ללא דיון מסודר ורשמי, שלחו חבר קיבוץ שיומר לה את המילים “את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב”.

רחל הפגועה אכן עזבה את הקיבוץ והחלה לנדוד בארץ, עד צפת הגיעה.

בפתח תקווה, לימדה בבית ספר חקלאי לבנות, איפה שעומדת היום שכונת עין גנים.

לזמן מה, עברה לגור בירושלים והבית שבו גרה עדיין שם, עומד בתוך פינה ירוקה ברחוב הנביאים.

אִם צַו הַגּוֹרָל…

בשנים האחרונות לחייה היא גרה בעליית גג בדירה קטנה ברחוב בוגרשוב בתל אביב.

היא התפרנסה מכתיבה לעיתון דבר מקצבה זעומה שהוריש לה אביה.

את ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

היא לא הופתעה מביקורו של מלאך המוות – הרבה שירים בששת השנים האחרונות לחייה היא כתבה כשהיא מהרהרת במותה הקרב, כולל שירים  כמו “ואולי לא היו הדברים…”, “ואִם צַו הַגּוֹרָל…”.

היא התגעגעה לדגניה ולכנרת והתגעגעה לאהובה משכבר הימים, נקדימון.

מספרים שרצתה להיפרד מנקדימון לפני מותה.

נשמות טובות הביאו אותה לפגשו.

שם, על אם הדרך בין רחובות לתל אביב, היא פגשה אותו ואמרה את מילותיה האחרונות – “שלום, נקדימון”.

נקדימון פרץ בבכי. בת 40 היתה במותה.

רחל המשוררת נקברה מול אהובתה הנצחית – כנרת.

מול בית הקברות נטעו גן – “גן רחל”.

בזמן חייה הוציאה שני ספרי שירה בלבד וספר נוסף התפרסם לאחר מותה.

זה מעט מאוד מילים – אבל אלו מילים שאנשים לא ישכחו.

על קברה המעריצים נוהגים לשים אבן.

זאת אומרת – נהגו.

עכשיו מרוב האבנים נגמר המקום.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA