יש אנשים שלא צריכים שני שמות. מספיק לומר “מדונה” או “פרינס” כדי שיידעו על מי מדובר ובמקרים רבים – גם מה הם עשו. בעבר הישראלי, יש לנו מישהי כזאת – “רחל”, הידועה יותר כ”רחל המשוררת”. אחת המשוררות...
מעיליא הוא כפר יווני קתולי, אחד משני כפרים בארץ שתושביהם נמנים עם העדה היוונית קתולית, יחד עם הכפר פסוטה.
גובהו של הכפר הוא כ-600 מ’ מעל פני הים.
הכפר מעיליא מונה כ-2000 תושבים , צאצאי נוצרים ארמים שהגיעו מסוריה ומלבנון בסוף המאה ה-18.
במרכזו של הכפר, מבצר צלבני מרשים שנח על גבעה שולטת, ‘שאטו דה רואה’ (מבצר המלך).
המבצר, שנבנה במאה ה-12 ושייך למסדר הטבטוני, שימש כמרכז לניהול הכפרים (המבצרים במונפור ויחיעם שייכים לאותו המסדר).
כיום, נותרו ממנו בשלמותם שני המגדלים הצפוניים (מתוך ארבעה שהיו).
אפשר להבחין בחרכי הירי בקירות.
במשך השנים, נבנו צמוד לקירותיו של המבצר חלק מבתי הכפר.
בין היישובים הערביים, רמת ההכנסה לנפש במעיליא היא הגבוהה ביותר.
30 אחוז מהאוכלוסיה הבוגרת הם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים.
בתי הכפר פזורים על שתי גבעות, במרכזו רחובות צרים וציוריים, ולצדם בתים המוקפים בבוסתנים.
העדויות הראשונות להתיישבות במקום הן מתקופת הברונזה.
מדרום לכנסייה שבכפר, התגלו כ-12 כוכים שכנראה שימשו כקברים מתקופת ממלכת ישראל.
כמו כן, התגלתה רצפת קרמיקה מתקופת הברזל ושרידים מהתקופה הרומית.
בנוסף, נמצא שבר זכוכית ועליו מנורה המעידה על התיישבות יהודית במקום.
ההתיישבות הנוכחית החלה בתחילת המאה ה-12 על ידי בלדווין השלישי מלך ממלכת ירושלים הצלבנית, אז הוקמה גם מצודת המלך שהוקמה על מנת להגן על הדרך מעכו לדמשק.
בתחילת המאה ה-12, הפכה מעיליא לבירת הגליל ובשנת 1220 נמכר המבצר למסדר הטבטוני וחשיבותו פחתה עם הקמת מבצר המונפורט הסמוך.
בשנת 1265, נכבש המבצר על ידי השליט המוסלמי בייברס ותושבים מוסלמים החלו להתיישב במקום.
בתקופה העות’מאנית, גרו באזור מעיליא 15 בתי אב מוסלמים ושניים נוצריים.
היה זה השליט הבדואי דאהר אל עומר שביצע חילופי אוכלוסין והביא למעיליא נוצרים מלבנון ומסוריה והעביר את תושבי מעיליא המוסלמים לישוב הסמוך תרשיחא.
בתקופת המנדט הבריטי, השתייך הכפר לנפת עכו והתגוררו בו 900 משפחות שעסקו בגידולים חקלאיים בעיקר זיתים וטבק.
ראשית, מלחמת העצמאות התארגנו תושבי מעיליא להגנה על כפרם.
הם רכשו נשק ומנעו בכח בריחת תושבים ללבנון.
לאחר קרב קצר במבצע חירם, בה נעשה שימוש בתותחים בגללם תושבי נמלטו להרים סביב ולנו במערות נמלטו כמעט כל התושבים מהכפר וחלקם חצו את הגבול ללבנון.
למחרת ברשות, יוצאת דופן במבצע חירם, הם הורשו לחזור לכפרם על ידי הפיקוד הצבאי של האזור.
לקראת סוף 1949, ביקשו בממסד הביטחוני הישראלי לגרש את תושבי מעיליא, אולם בגלל התנגדות משרד החוץ הדבר לא יצא אל הפועל
על הכפר נעשו מספר פשיטות בחיפוש אחר מסתננים. לאחר המלחמה, והתבססות השלטון הישראלי באזור, הוצגו האירועים בצורה שונה לגמרי: “עקבות המלחמה אינם ניכרים כאן כלל, כי תושבי המקום לא גילו התנגדות למדינת ישראל בתקומתה. הדגל הלבן אשר הורם במעיליא חסך לתושביהו הרס וקורבנות”
בינואר 1962, חוברה מעיליא לרשת החשמל הארצית.
כיום, נחשבת מעיליא לאחד הישובים הערביים המשגשגים ביותר בישראל, רמת ההכנסה לנפש היא הגבוהה ביותר מבין הישובים הערביים בארץ.
בישוב, עדיין קיימים ענפי חקלאות של גידול חזירים וזיתים.
הכנסייה נבנתה בסוף המאה ה-18, שופצה בשנת 1846 לאחר שניזוקה קשות ברעידת אדמה.
כאשר מגיעים לכנסייה, ניתן להבחין בקירות מ2 תקופות שונות.
התקופה הקדומה והתקופה הנוכחית.
הכנסייה משרתת את תושבי מעיליא ובראשה עומד הכומר נדים שאקור, ראש העדה היוונית קתולית במעיליא.
הכומר איש אדיב ומסביר פנים הדובר עברית רהוטה מקבל את הבאים ושמח תמיד לספר להם את תולדות הכנסייה, כאשר ידוע שהנוצרים הראשונים הגיעו למעיליא מסוריה ולבנון ויושבו במקום על ידי השליט הבדואי דאהר אל עומר.
כיוון התפילה הוא למזרח כנהוג בנצרות בדרך כלל וכן מיקומו של המזבח.
לפי האמונה הנוצרית, כשישו הנוצרי יגיע הוא יגיע מכיוון מזרח.
(זו הסיבה לכך שגם המתים נקברים לכוון מזרח כדי שמיד עם הגיעו של ישו תתקיים תחיית המתים).
המזבח בכנסייה בנוי על 5 עמודים 4 לכבוד הברית החדשה ואחד לכבודו של ישו הנוצרי.
בכנסייה, יש איקונין מעבודות עץ שעברו שיפוץ ושחזור והם תלויים על הקיר המפריד בין הכנסייה למזבח .
הכנסייה בנויה משתי מפלסים.
מפלס תחתון וגרם מדרגות המוביל למפלס העליון ליציע שמזכיר עזרת נשים בבית כנסת יהודי, אך הוא כמובן מעורב מיועד לנשים וגברים ונבנה כשהכנסייה הייתה קטנה מלהכיל את כל המאמינים.
על הגג, מנורות שנדליר מפוארות.
חצר הכנסייה גדולה ומרוצפת באבנים רחבות, בתקופת חג המולד ניצב בפתחה עץ חג מולד גדול במיוחד, סוביבה פזורים פסלים של קדושים נוצריים ואחד מעניין במיוחד שבו לבושה מריה בשמלת בד המתנפנפת ברוח.
בנוסף, בחצר הכנסייה עבודה של הפסל המפורסם יגאל תומרקין כמחווה לשלום ולדו קיום.
מהרחבה, נשקף נוף גלילי יפה במיוחד.
בימי ראשון, מתקיימות בכנסייה שתי מיסות בבוקר ובערב.
בחודש חג המולד, מתקיים בחצר הכנסייה שוק הכריסמס ומצעד ילדי מעיליא יוצא גם הוא מהכנסייה.
בליל חג המולד, מתקיימת בכנסייה מיסת החג.
בית הבד העתיק בן 400 שנים לערך הינו בית בד משפחתי השוכן במבנה בן יותר מ-1,000 שנה, שעדיין אוצר את השמן בשיטה העתיקה שבה חמור מסובב את הממל – הגלגל המרסק את הזיתים, בדיוק כפי שהופק בימי קדם.
הבית שייך למשפחת אליאס-סומאיה אליאס דור שביעי בבית הבד, מקבלת את האורחים ומסבירה על תהליך ייצור שמן הזית כפי שהוא מתקיים במשפחתה מזה דורי דורות ואפילו מכבדים את המבקרים בפיתות עם שמן זית טרי הנעשה במקום.
בית הבד פתוח כל ימות השבוע בתיאום מראש.
גידול הטבק היה בעבר ענף פרנסתן העיקרי של רוב המשפחות במעיליא, אך עם הזמן הלך ודעך הענף.
כיום, ניתן לראות בסמטאות הכפר ,אשכולות טבק התלויים על הגגות ועל המרפסות.
למרות שפרנסה מגידול טבק כבר איננה, עדיין ממשיכים תושבי המקום לגדל טבק להנאתם הפרטית.
בית הטבק, שאשכולות טבק משתלשלים מתקרתו, מספר את סיפור חקלאות הטבק של מעיליא.
זהו בית עתיק שנבנה ב-1914, והוא שייך למשפחת קסיס.
זוהי משפחה חקלאית שהתפרנסה בעבר מגידול טבק ומטעי זיתים, וגידלה שדות טבק עד שנת 1990.
זהו מבצר צלבני מסוג קַסטרוּם שנבנה על ראש התל ושטחו הגיע לכ-5 דונמים.
כבר במאה ה-19, טענו נוסעים כי ניתן לזהות מבנה בעל ארבעה מגדלי פינה מרובעים.
המבצר נבנה על ידי הצלבנים בתחילת המאה ה-12 והיה אחד משורת המבצרים שנועדו להגן על הדרך העוברת מחוף הים ומעכו לעבר הגליל והלבנון.
הוא שימש כנקודת פקידות צלבנית שגבתה מיסים עבור המלך ומכאן שמו בצרפתית: “שאטו דה רואה”.
במבצר, התגוררו 8 אבירים שחלשו על האזור.
בשנת 1160, היה המבצר למרכזה של נחלה פיאודלית בבעלות משפחת דה מילי. מכאן, לקוח שמו של הישוב “מעיליא”.
בשנת 1179, הייתה מעיליא מקום מושבו של בית הדין “הסניורי” לאצילים ובית הדין “הבורגרי” למעמד הבינוני.
המבצר נכבש בידי סלאח א דין לאחר נצחונו בקרב קרני חיטין המפורסם, ולאחר הסכם רמלה, המבצר הוחזר לחזקתם של הצלבנים.
עם הקמתו של מבצר המונפור הסמוך, ירד מבצר המלך מגדולתו.
ב-1226, נכבש המבצר על ידי הסולטן הממלוכי בייברס ומעיליא הפכה למרכז הממלכה הממלוכית של אותה התקופה.
המצודה שאליה צמודים בתי מגורים לא השתמרה, אך עדיין ניתן להבחין במגדל ובחלק מהחומות ששרדו וכן בשער ועליו כתובת ממלוכית, שלוש אבני כרכוב בולטות, חרכי ירייה וחלק חומה מעוטר בסיתות שוליים וכן מעברים פנימיים.
מסעדת “שאטו דה רואה” – מבצר המלך בצרפתית, מציעה לאורחיה חוויה גלילית-אירופית יוצאת דופן, שמשלבת סעודה במבנה בן 400 שנה עם נוף להר מירון ותפריט שף איטלקי.
בלב הכפר, ניתן לראות שרידים מהדון ג’ון (מגדל עוז) שהוא הביצור הפנימי של המבצר.
בפינה הדרום מזרחית, ישנו קיר המשתלב עם קיר המבצר ומשמש חלק מקיר הכנסייה.
הדונז’ון נרכש על ידי תושבת המקום ששיפצה את הדרך המטפסת אליו ומקצרת את הדרך לכנסיה, ובנתה בו חדרי אירוח.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
יש אנשים שלא צריכים שני שמות. מספיק לומר “מדונה” או “פרינס” כדי שיידעו על מי מדובר ובמקרים רבים – גם מה הם עשו. בעבר הישראלי, יש לנו מישהי כזאת – “רחל”, הידועה יותר כ”רחל המשוררת”. אחת המשוררות...
בקרוב תוכן טבע וזרימת מים מדהימים הנקשרים בסיפורים היסטוריים רחוקים וגם קרובים
גני הנדיב – אירופה בכרמל איפה תמצאו גני ורדים צבעוניים, משולבי מפלי מים זורמים וצמחייה מרחבי העולם ? ברמת הנדיב! הגנים מונגשים גם לבעלי מוגבלות הליכה ואף ישנו גן צמחי תבלין משולט בכתב ברייל במיוחד עבור עיוורים. גני...