סכר דגניה שוכן בדרום-מערב הכנרת והוא מהווה מעין “פקק” בין הכנרת לבין הירדן הדרומי.
הסכר נבנה על ידי מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג שכונה גם “הזקן מנהריים” בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.
כחוליה במערכת הסכרים של תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, ונועד לווסת את זרימת מי ים כנרת לפי כמות המים שנדרשה להפעלת תחנת הכוח.
מערכת הסכרים והתעלות הוקמה כדי לאגור כמויות גדולות של מים שהיו נחוצות לייצור החשמל בכוח המים.
לשם בנייתו של הסכר, נחפרה תעלת הטיה מצפון לאפיק, על מנת לאפשר ביצוע העבודות בשטח יבש.
במסגרת העבודות להקמת הסכר, הועמק אפיק הירדן ביציאה מהכנרת, על מנת להגדיל את כמות המים שניתנת לאגירה בכנרת לצורך תפעול תחנת נהריים.
לאחר השבתת תחנת הכוח בנהריים ובנית המוביל הארצי, שונה ייעודו של הסכר, ומטרתו הוגדרה צמצום זרימת המים מהכנרת לנהר הירדן, כדי שהכנרת תמלא את ייעודה להיות מאגר המים של מדינת ישראל ומקור השאיבה העיקרי של המוביל הארצי.
בסכר, יש שני שערים לפתיחה וסגירה ושני שערים רזרביים המשמשים לצורכי טיפול.
בשערים, הותקנו רשתות המונעות מדגי הכנרת לצאת מגבול האגם.
בשנה גשומה במיוחד, כאשר מפלס הכנרת עולה ומתקרב לקו האדום העליון, נפתח הסכר על מנת להוריד את מפלס המים ולמנוע הצפות ביישובים השוכנים לחופי הכנרת.
בשיא מגיעה הזרימה בסכר, כאשר הוא פתוח, לכ־150 – 170 מ”ק בשנייה, קצב שמשמעותו ירידה של שמונה סנטימטרים במפלס הכנרת במשך יממה אחת.
איך קבעו את המפלס הזה? הלך צוות המדידות לחפש את חכמי טבריה וידוע שאת חכמי טבריה ניתן למצוא על שפת הכנרת: הצוות פגש שלושה דייגים, לצד בית הקפה המיתולוגי “עבאדי”, שאחד מקירותיו ירד אל מימי הכנרת.
הצוות בדק מול הדייגים עד לאן מגיע מפלס מימיה של הכנרת בימים טובים ואלו הצביעו על מספר מקומות בשיפולי קיר בית הקפה, שאליהם הגיעו המים.
הצוות ערך ממוצע וכך נקבע המפלס אותו אנו מכירים עד היום, בשינויים קלים לאורך השנים.
סכר דגניה הוכרז כמבנה לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בשל היותו חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל.
סכר אלומות הינו סכר הבנוי מסלעים ועפר על נהר הירדן הדרומי, 2 ק”מ מדרום לסכר דגניה.
סכר אלומות נבנה כדי להפריד בין המים בעלי איכות גבוהה מצפון לסכר, למים מזוהמים ובאיכות נמוכה מדרומו.
בנקודה זו, נפסקת זרימת הירדן הדרומי, והמים הזורמים בירדן בקטע שמדרום לסכר הם מי המוביל המלוח הנשאבים ממעיינות בצפון הכנרת, שפכים אחרי טיפול ראשוני, ומי שיטפונות.
המים בקטע הנהר שבין סכר דגניה לסכר אלומות מקורם בקילוח דק של מים היוצא מסכר דגניה.
מים אלה מוזרמים כדי לאפשר את קיום אתר הירדנית הקדוש לנוצרים, את אתרי הנופש הנוספים בקטע זה, וכן כתעלת השקיה מקומית של השדות באזור.
אתר הירדנית ממוקם דרומית למוצא הנהר לכינרת בין סכר אלומות לסכר דגניה והוא בבעלות קבוצת כינרת.
בקטע נהר זה, המים זורמים בעדינות ומאפשרים לרוחצים ליהנות ממים קרירים ונוחים לרחצה.
בגדות הנהר ניתן למצוא חבלים הקשורים לעצים המכונים גם “טרזנים” מהם אפשר לקפוץ למי הנהר.
ישנם גזעי עץ שאפשר לקפוץ מהם וכן שטחי אדמה בדיוק בגודל המתאים לפרוס עליהם מחצלת ולנוח.
הירדנית היא אתר טבילה מקודש לנוצרים. על פי המסורת הנוצרית, הטביל יוחנן המטביל את ישו בקאסר אל-יהוד, בבקעת הירדן, ליד יריחו, וצפונית לים המלח.
במשך מאות שנים, היה קאסר אל יהוד אתר חשוב לביקורי צליינים, ובסמוך לו הוקמו בתי הארחה לנוסעים ולצליינים השונים וכמובן מנזרים.
לאחר מלחמת ששת הימים, הפך קאסר אל יהוד לאזור ספר, בגבול בין ישראל לירדן.
כתחליף לאתר זה, יזם משרד התיירות את הקמת האתר בשנת 1981.
בעקבות זאת, היה “ירדנית” לאתר הטבילה המוסדר היחיד בצדו הישראלי של הנהר, עד לפתיחתו מחדש של אתר קאסר אל יהוד המשופץ בשנת 2011.
זוהי חורשת האקליפטוס עליה כותבת המשוררת נעמי שמר בשירה המפורסם.
חורשה זו ניטעה לראשונה על-ידי ראשוני המתיישבים באזור עמק הירדן (דגניה וכינרת).
נעמי שמר הייתה בת קיבוץ כנרת וכתבה והלחינה את השיר בתחילת שנות ה-60.
מדבריה של נעמי שמר על החורשה (1970): “לרגע דימיתי כי פינה זו בעמק הירדן שבה זכיתי להיוולד היא היחידה שנוצרו בה דברים אמיתיים, שיש להם התחלה, המשך ומשמעות: הראשונים נטעו חורשה – החורשה הייתה לשיר – השיר חוזר אל הנוטעים – והתנועה נמשכת”.
מבנה האבן הבזלתי הניצב בין עצי התמרים והאקליפטוס טומן בתוכו טלנובלה מבית היוצר של ראשית ההתיישבות.
עם הקמתו בשנת 1910 על-ידי האגרונום משה ברמן, שימש בית המוטור כמקום אחסון למשאבה שהעלתה את מי הירדן לצורכי השקייה.
בקומה התחתונה, ניצבה המשאבה, והקומה העליונה שימשה כבית מגורים לארבעת עובדי האדמה סביב המבנה.
בין עובדי המקום, היה בן ציון ישראלי, מחלוצי ההתיישבות ומשיב התמרים לארץ ישראל, שערך מסעות ברחבי המזרח התיכון והבריח חוטרים לארץ ישראל, תוך כדי סיכון עצמי גדול.
בנוסף, הקים את בית אוהלו ומכללה על שם ברל כצנלסון.
הוא נספה באסון מעגן 1954 וישנם רחובות רבים על שמו. בקבוצת כינרת, הוקם ב-1967 מבנה גדול הנקרא “בית בנציון” על שמו.
הדרמה החלה עם הבאת התימנים לכנרת על-ידי שמואל יבניאלי.
באותה תקופה, היה רצון עז בקרב בני העלייה השנייה לחזק את מעמדו של הפועל העברי על-פני הפועל הערבי (“כיבוש העבודה”).
התימנים, התאימו במבנה גופם וחיסונם מפני המלריה לעבודה באזור ומנהיגי היישוב ראו בהם כחלופה לפלאח הערבי.
אולם, היחס כלפיהם היה אמביוולנטי ויש הראו בהם כ”שונים” ולא כשווים ככל היהודים.
לבסוף, אחרי השפלות חוזרות ונשנות מהמתיישבים, אולצו התימנים להעתיק את מקום מגוריהם למושב כפר מרמורק ליד רחובות (כיום מהווה שכונה בעיר) , על-אף יתרונם המספרי ואף על פי שהגיעו למקום שנה לפני אנשי קבוצת כנרת.
בית המוטור שוחזר והיום פועל בו מוזיאון קטן.
שמואל יבניאלי שפעל לטובת התימנים והתבססותם באזור, קבור בבית העלמין כנרת.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
מבצר נמרוד, על שם הגיבור כיום, קרוי המבצר על שם הגיבור התנ”כי נמרוד. בזמן שלטון העות’מאנים בארץ ישראל. שמו הקדום של המבצר, קלעת א-צביבה – משמעות המילולית של השם – “המזנקת אלי ציד”. יש אלו הגורסים כי מקור...
חורפיש פנינה דרוזית בגליל חורפיש הינו הכפר הדרוזי הצפוני ביותר בארץ וממוקם בגובה של כ-670 מ’ מעל פני הים כאשר השכונות החדשות גבוהות אף יותר ומתנשאות לגובה של 800 מ’. וממוקמת מרחק קצר של 5 ק”מ מהגבול...
אני אוהבת להדרים ולהצפין לכל רחבי הארץ. אם תשאלו אותי מה אני אוהבת יותר - את הגולן או את הנגב, אני אעמוד מבולבלת ואובדת עצות ולא אדע מה לענות. אני אוהבת את כל הארץ. אתם בוודאי יכולים להרגיש...
