בקעת הנזירים שוכנת בגבולו הדרומי של יער בן שמן, במקום שבו נחל גמזו מתרחב ויוצר בקעה שאורכה כ-500 מטרים (חצי ק”מ).
ערביי האזור כינו את המקום “ביר א-שמי”.
בבקעה, שלושה אתרים: מערה אל חביס, מערת קבורה רומית ובריכה ביר א-שמי.
ההגעה לבקעת הנזירים מתבצע בדרך כלל ברכב על דרך המסומנת בצבע שחור וחוצה את יער בן שמן ממערב למזרח.
סיור לילה בן שמן
בגדה הדרומית של הבקעה, נמצא מצוק סלע גדול שגובהו כ-5 מטרים.
בדופן המצוק, נמצאו חקוקים צלבים בגודל 25-20 ס”מ, וניתן להבחין במערות החצובות בו, ובשני עצי השיזף הצומחים בבידוד יחסי מכל יתר עצי האורן הנטועים בסביבה.
המערות במצוק הקטן הן ככל הנראה מערות טבעיות שהועמקו בימי קדם לצורכי מגורים.
בתקופה הביזנטית, הן שימשו כמעון לעולי רגל ונזירים ומכאן שמו של העמק כולו.
המערה הגדולה ביותר במצוק זכתה לכינוי “מערת האסירים” (אל חביס) בתקופה העות’מאנית .
המערה גדולה ופתוחה, ואין צורך בפנס משום שהיא מוארת.
הטיפוס אליה נעשה במאמץ קל וניתן להיכנס אליה דרך חור שבסלע.
מצד שמאל של הפתח יש מדרגות חצובות שעושות את הטיפוס לקל.
בירידה – אפשר גם לקפוץ אל מזרון ישן שבדרך כלל מישהו טורח להשליך מתחת לפתח.
בתוך המערה ניתן לראות כוכי שינה, ששימשו את שוכני המערה וכן ניתן למצוא גם צלבים החרוטים בסלעים, מהתקופה הביזנטית.
ייתכן שבמערות אלו הסתתרו מורדים קדומים והמכבים.
אל המערה שמזוהה כ”מערתא דלוד” נקשרת אגדה אודות התנא נחום איש גמזו, ממוריו של רבי עקיבא, שחי במאה ה-2 לספירה.
ע”פ המסורת, בדרכו אל לוד, הבחין בסביבת העיר בקבוצת חיילים רומים שחיפשו אחריו, ומיד נכנס להתחבא במערה.
על פי האגדה, העכבישים ארגו מסך צפוף של קורים וכיסו את פתחה של המערה.
החיילים שראו את הקורים היו בטוחים שאין איש במערה זו, וכך ניצלו חייו.
עוד אגדה הנקשרת במערה מספרת על אבן כורכר, שממנה אמור להיבנות בית המקדש באחרית הימים.
נער שספינתו נטרפה בים ניצל בזכות נכונותו להוליך את רבי יהושע בן לוי אל האבן ב”מערתא דלוד” (ויקרא, ט”ו א’).
כאשר נמצאה האבן, עטף את לוד אור גדול.
היהודים באותה התקופה נאחזו בכל אגדה כדי שתוביל אותם לגאולה מהכיבוש הרומי, וכך נחה על “עמק הנזירים” הילה של קדושה.
ממערב למערות, נמצאת מערת קבורה רומית מפוארת.
רוב פתחה מכוסה בעפר ודי קשה למצוא אותה.
אל מערה זו ,הכניסה באמצעות זחילה.
המקום נסקר לראשונה על ידי הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו בסוף המאה ה-19 ופורסם בספרו ב-1896.
פתח המערה מעוצב דמוי מכסה סרקופג ובמרכז הגמלון תבליט של עיט כסמל מובהק של האימפריה הרומית.
על הכניסה למערה, ניתן לראות גם כיום זכר לגמלון מגולף ובתוכו דמות עיט הנושאת זר גדול, סמל רומי מובהק.
בתוך המערה, ממתינה לנו הפתעה בדמות גומחות קבורה מפוארות שקשתות מעליהן ועיטורים במתכונת קורינתית.
המערה הרומית
כאשר יוצאים מהמערה ממשיכים אל עץ שיזף גדול שמוביל אל בריכת אגירה גדולה במרכז הבקעה.
ממדיה הם 15 מטר אורך ו-10 מטר רוחב.
הבריכה שימשה כנראה לרחצת הנזירים ולספק מים לעולי הרגל.
הבריכה בנויה מאבן גיר קשה.
בבריכה ניתן למצוא מים ברוב ימות השנה, בעיקר לאחר ירידת גשמים, הזורמים אליה מחורבת זכריה שנמצאת במרומי הגבעה מעליה, ובה נמצאו שרידי ישוב נוצרי עם שרידי כנסייה עתיקה ואגן טבילה, וכן ישנה תצפית יפה אל כל הסביבה.
הבריכה אוגרת מים גם משני יובלים קטנים של נחל גמזו.
אל תחתית הבריכה מובילות מדרגות ושם פורחים עכשיו בצהוב צמחי פרעושית משלשלת, צמח רב-שנתי הצומח על גדות נחלים המעידים על לחות גבוהה במקום.
מולמץ לשלב במסלול ביקור במערות בית גוברין – מרשה.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
ואדי קֶלְט בערבית “נקרת מעיין בסלע” הוא נחל זורם שנשפך מאזור ירושלים לבקעת הירדן. לאורך הנחל מספר מעיינות, שני מנזרים פעילים ושרידים ארכאולוגיים מתקופות שונות. לאורך ערוץ הנחל עוברת אמת מים קדומה מתקופת הורדוס, שהייתה מעבירה מים למבצר...
קיסריה. כמה שנים בודדות לפני תחילת הספירה הנוצרית, המלך הבונה הגדול, הורדוס, השלים את בניית הנמל המלכותי הגדול של הארץ והקדיש אותו לאוגוסטוס קיסר הקיסר הרומאי הראשון ומיטיבו של הורדוס. העיר החדשה הייתה צריכה שירותים רבים, בהם מים, מים ועוד...
עד עכשיו, דיברנו על שני אישים - בן גוריון ובגין. שניהם צדקו עד מאוד ולא היה ניתן להתפשר או לפשר. אבל אולי היום, יותר מתמיד, צריך לזכור מנהיג שידע לפשר - לוי אשכול. בין שתי אימפריות כמו רבים מהאליטה...
