העם היהודי ידוע כעם הספר – העם שנתן לעולם את התנ”ך והמוסר, שיצאו ממנו סופרים ופילוסופים בעלי שם.
אבל, בגלל הגבלות דתיות ותרבותיות, לא היו היהודים ידועים באמנות פלסטית – עד לתקופת ההשכלה, בה רעיונות חדשים כמו ציונות סחפו צעירים ונתנו להם השראה ליצור משהו חדש.
אולי אין פסלת שמזוהה יותר עם הציונות מאשר בתיה לישנסקי.
בחייה הארוכים (ספטמבר 1899 עד אפריל 1992), היא חוותה את כל העליות הגדולות, מסוף העלייה הראשונה ועד תחילת עליית יהודי בריה”מ.
היא עלתה ממלין (אז רוסיה הצארית, היום אוקראינה) בשנת 1910 וראתה את היישוב היהודי צומח, ומכה שורשים, בונה ומפריח את השממה, שורד ואז מנצח מלחמות.
את כל אלו תיעדה בפסלים, דיוקנאות ואנדרטאות שפזורים ברחבי הארץ.
את דרכה האמנותית החלה כבר בגיל צעיר, כשלמדה ציור אצל אירה יאן ופיסול מבוריס שץ, ממייסדי בצלאל.
את הלימודים המשיכה בפריז ובברלין, והציגה את יצירותיה בתערוכות נחשבות.
למרות ההצלחה בארצות נכר, נראה שכל פעם חזרה לישראל – ולא יכלה להתנתק מהציונות.
לפיכך, אנו נתרכז באנדרטאות שבנתה ברחבי הארץ – אנדרטאות שאולי הגדירו את השפה הויזואלית של התנועה הציונית במרחב.
דיוקן בתיה לישנסקי 1920 תצלום גובה 8.8 ס”מ, רוחב 6 ס”מ, ארכיון גבריאל טלפיר, מרכז מידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
אחד מפסליה הידועים הוא “עבודה והגנה”, מונומנט לעמידה איתנה, גם בשעות הכי קשות.
כתוצאה ממאורעות תרפ”ט, הזעיקו חברי החווה החקלאית חולדה עזרה וההגנה שלחה נשק ושני לוחמים, ביניהם אפרים צ’יזיק.
ההתקפה לא איחרה לבוא.
מאזן הכוחות בין הפורעים לבין אנשי חולדה היה לרעתם של האחרונים ולא הייתה אפשרות להגן על החווה כולה.
אפרים היה המאסף כשהיהודים ניסו לסגת לבית האבן היחיד בחווה.
הוא נהרג מפגיעת כדור לפני שהספיק לתפוס מחסה, אך אנשי הישוב שרדו והדפו את הערבים, בעזרת תגבורת בריטית שהגיעה למקום מאוחר יותר.
אפרים צ’יזיק הונצח על ידי לישנסקי בפסל מרשים מאבן גיר ביער חולדה – הפסל הגדול ביותר שנבנה על ידי היישוב היהודי, בתקופתו.
בראש הפסל, נראה אפרים כאילו צומח ישירות מן האבן, וידו (או כנפו) מסוככת על שתי דמויות נוספות.
ידוע שהדמות הנשית שנמצאת בפסל היא אחותו שרה, שנהרגה עוד לפניו בקרב תל-חי המפורסם, לצד טרומפלדור.
אפשר גם לראות על הפסל שיבולים – סמל לחקלאות והיאחזות בקרקע.
האנדרטה על קברו של אפרים צ’יזיק מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי ביער חולדה. על יד קבוץ חולדה
פסל נוסף של בתיה לישנסקי מתאר גם הוא את הנופלים בהגנה על המולדת, אבל הפעם הסיפור נוגע לה אישית.
בשנת 1948, קיבוץ בית קשת היה ישוב צעיר שהוקם ע”י הפלמ”ח.
ב 16.3, באותה שנה יצאו שמונה לוחמים לסיור הגנתי בגבעה הסמוכה, על-מנת לשמור על הישוב.
בדואים משבט ערב א זביח הסמוך מפתיעים אותם וכולם פרט לאחד נהרגים במקום.
רק אחד מהם שרד על-מנת לספר את סיפור – הוא חזר לקיבוץ והתמוטט.
מפקדם של שבעה החללים היה עלי בן צבי, בנו של יצחק בן-צבי, נשיא ישראל השני ואחיינה של לישנסקי.
היא פיסלה את הנופלים מאבן שחורה.
נראה שהם פורצים מן האבן – אבל רק עד הכתף, לא יותר.
ברקע – בני המשפחה המודאגים, מחכים שישובו הביתה. עד שנת 53, הקיבוץ איבד 35 מאנשיו במערכות ישראל – וגם שמותיהם מונצחים על האנדרטה.
זהו אינו מונומנט ענקי, אבל מרגש מאוד ושווה ביקור מיוחד.
כתבתי על האזור בעבר בכתבה “מורשת קרבות של הגליל התחתון”, לכל מי שרוצה עוד המלצות על טיול ציוני בסביבה.
לא כל פסל חוצות של לישנסקי היא גלעד לזכר הנופלים.
למשל, הפסל “לורד מלצ’ט” בתל מונד מנציח את אלפרד מוריץ מונד, הברון הראשון מלצ’ט.
לורד מלצ’ט היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי-בריטי שהפך לציוני בעקבות השפעת ידידו, חיים ויצמן.
כשר בממשלת הוד מלכותה ובעיקר כתעשיין ונדבן הוא עזר לתנועה הציונית ובניין הארץ.
המושבה תל מונד הוקמה על-ידו כמיזם כלכלי במקור ושם שוכן “בית הלורד” – הוילה הפרטית של הברון שהפכה למוזיאון.
הפסל “לורד מלצ’ט” הוקם לזכרו של הברון מספר שנים לאחר מותו בשנת 1930 ובהחלט מורגשת בו יד האמנית.
גם כאן נראית דמותו של מלצ’ט פורצת מתוך אבן.
אבל הפעם, זה לא פסל מלנכולי – ידו הימנית של מלצ’ט מונפת אל על, אולי מברכת את הבאים להתיישב ולגאול את הארץ, אולי קוראת לעולים חדשים לבוא!
היא מזכירה לי, יותר מכל, מונומנטים סובייטים דווקא – סמל שהוא אדם, אדם שהוא סמל.
Statue of sir Alfred mond (lord Melchett) by Batia lichansky, Tel-mond, Israel
לבתיה לישנסקי היו בחייה עבודות רבות ומגוונות והיא יצרה אמנות לאורך כל חייה הארוכים.
במאמר, יכולתי לגעת רק במעט מפסליה.
לעיתים קרובות, נערכות תערוכות של יצירותיה ברחבי הארץ, אז שווה לעקוב.
ראש הנקרה “רכס הסולם” הוא קמר גאולוגי, שצירו מתמשך לתוך לבנון. במרומי הרכס, בצפונו של המצוק, מצויים סלעי גיר וקירטון, אשר נראים לבנים ובוהקים ומחשופי צור. הנקרות הינן סדקים שהתפתחו בעקבות אירועים טקטוניים ולאורך הזמן הוכו על...
סכרי הכינרת סכר דגניה שוכן בדרום-מערב הכנרת והוא מהווה מעין “פקק” בין הכנרת לבין הירדן הדרומי. הסכר נבנה על ידי מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג שכונה גם “הזקן מנהריים” בתחילת שנות ה-30 של המאה...
חיבור מעגלי מושלם בין נחל מורן לנריה נחל מורן ונחל נריה הם נחלים כמעט מקבילים היוצרים טיול מעגלי בעל נוף מרהיב למרגלות הר מירון המתאים לכל המשפחה, לאורך המסלול ניתן לראות פרחים, עצים מעניינים, חורש אפלולי...
