רחביה שכונת העשירים והמפורסמים

אשמח את תשתפו את חבריכם:

שכונת רחביה בירושלים 

 

רחביה היא שכונה ירושלמית, שנבנתה בראשית תקופת המנדט הבריטי והיא משתרעת מדרום-מערב לרחוב קרן היסוד ולרחוב המלך ג’ורג’, וגובלת בשכונת נחלאות מצפון, בשכונות טלביה וקריית שמואל מדרום, ובשכונת שערי חסד ממערב.

מבט אל עבר ירושלמי בגוון אריסטוקרטי

במקור הייתה שכונה אריסטוקרטית וותיקה, ובה התגוררו מנהיגי היישוב הציוני.

 

איך נולדה רחביה?

 

שכונת רחביה הוקמה על אדמות נרחבות שהיו בבעלותה של הכנסייה היוונית אורתודוקסית. הכנסייה נקלעה לחובות כבדים ומשבר פיננסי כבד ובשל כך מכרה את אדמותיה לכל המרבה במחיר.

הקרן הקיימת לישראל וחברת “הכשרת הישוב” – הזרוע המבצעת של המוסדות הלאומיים- הציוניים , קפצו על ההזדמנות והצליחו לרכוש את אדמות ג’נזריה- לימים שכונת רחביה, בסכום עתק של 220 אלף ליש”ט בשנת 1922.

 

תכנונה של רחביה נמסר לריכרד קאופמן היהודי-גרמני, מחשובי האדריכלים שפעלו בארץ ישראל בתקופת המנדט (ותכנן גם שכונות בחיפה, את העיר עפולה ונהלל ואף את בית אגיון שהיום משמש כמעונו הרשמי של ראש הממשלה) והייתה לאחת מ-6 שכונות הגנים שנבנו בירושלים.

תבנית זו הובאה מאנגליה של דאז. שכונות אלו שילבו בין העיר לכפר: אזורי המגורים הופרדו ממבני התעשייה, מס’ הדיירים הוגבל, והבתים  היו נמוכי קומה והוקפו בגינות-חידוש מרענן בירושלים הבנויה אבן, ובמרכז השכונה שדרת עצים נאה.

הרחובות היו צרים במכוון, כדי לצמצם מעבר כלי רכב בהם, והחנויות נפתחו רק בשולי השכונה, ברחובות רמב”ן וקק”ל.

מתיישביה ובוניה הראשונים של שכונת רחביה היו בני משפחות וותיקות בירושלים, ומנהיגי היישוב היהודי דאז, ביניהם מנחם אוסישקין (יו”ר קק”ל), יצחק בן צבי (נשיאה השני של מדינת ישראל), וארתור רופין ודב יוסף (עסקנים ציוניים) ועוד.

בעקבות אלה יצא לרחביה שם של שכונת יוקרה אריסטוקרטית שמתגוררים בה בעיקר יהודים ממוצא אשכנזי, למרות שהתגוררו בה גם משפחות ספרדיות רבות.

בשנות ה-30, עם השתקעותם של יהודים רבים מגרמניה ברחביה (ייקים..) , היא הורחבה דרומה עד דרך עזה. אז גם השתנה אופייה, וברחובותיה החלה לשלוט השפה והתרבות הגרמנית, המאפיינת חלקים מן השכונה עד ימינו.

 

טחנת הרוח – רח’ רמב”ן 8

 

טחנת הרוח המזכירה את זו של שכונת משכנות שאננים, נבנתה בשנות ה-70 של המאה ה19 על ידי הכנסייה היוונית האורתודוכסית.

טחנה זו חדלה לפעול עם כניסת מכונות הקיטור- חידוש טכנולוגי מדהים.

 

בטחנה זו התגורר האדריכל הנודע אריך מנדלסון שתכנן בין היתר את ביתו של חיים וייצמן- הנשיא הראשון של מדינת ישראל, בית החולים הדסה בהר הצופים ועוד מבנים נודעים.

בשנות ה-50 שכנה כאן הקונסוליה של הולנד בירושלים, ולאחר מכן המקום עבר הזנחה במשך שנים ארוכות עד שנת 1987 שבה נחנך מרכז מסחרי במקום.

 

בית ילין – רחוב רמב’‘ן 14

אליעזר ותלמה ילין היו בין הראשונים שקבעו את ביתם על אדמות ג’נזריה, לימים שכונת רחביה.

תלמה הייתה מוסיקאית (על שמה קרוי בי”ס הנחשב לאומנויות ‘‘תלמה ילין’‘ בגבעתיים) ואליעזר היה אדריכל שתכנן מספר מבנים ברחבי השכונה.

הוא טען שהשכונה קיבלה את שמה מאביו, דוד ילין- מחנך ובלשן- על פי הפסוק ‘‘ויהיו בני אליעזר רחביה הראש ולא היה לאליעזר בנים אחרים’‘(דברי הימים א’,כ’‘ג י’‘ז) רמז לכך שלאליעזר היו רק בנות.

 

בית סלומון – רחוב רמב’‘ן 16

גם בשכונה בורגנית כרחביה אפשר למצוא סיפור שהמרכיבים הטובים ביותר נרקחו בו: רכילות, אהבה וביטול נישואים. רוזה, בתו האהובה של איש העסקים יצחק כהן – ממשפחות האצולה הספרדיות של ירושלים, התארסה עם אחד מבניה של משפחת שטרן האשכנזית שבביתם בשכונת ממילא זכו לארח את הרצל במסעו ארצה.

יצחק העניק לזוג את המגרש כנדוניה, ואילו משפחת החתן בנתה את הבית.

רוזה, כיאה לבת אצולה, עיצבה את הבית ואף בחרה במרצפות שיובאו במיוחד מאיטליה מעוטרות בוורדים המנציחות את שמה.

ברגע האחרון ממש החליטה רוזה, מסיבות בלתי ידועות, לבטל את הנישואים.

שערורייה פרצה ברחבי השכונה אולם היא לא השפיעה על החלטתה.

לאחר ביטול הנישואים נמכר הבית לשופט רוזנבלט ששהה בו בתקופת החגים.

 

בשנות השלושים רכש את הבית חיים סולומון בנו של רבי יואל משה סלומון – ממייסדי פתח תקווה.

הוא החל לעסוק במסחר בתרופות והיה ממייסדי החברה ‘סלומון לוין ואלשטיין’ ממנה צמחה ענקית התרופות הבינלאומית “טבע” .

בסוף תקופת המנדט, לאחר פיצוץ מלון “‘המלך דוד” בשנת 1946, ביתרו הבריטים את ירושלים לאזורי ביטחון.

הבית ששויך לאזור בטחון ב’ הוחרם לטובת מגורי חיילים.

לאחר מלחמת העצמאות חזרה משפחת סלומון להתגורר בבית.

 

 

 

 

בית החלוצות – רחוב אבן גבירול 14

בבית זה שהיה בבעלותו של המרכז החקלאי של ההסתדרות, ייסדה רחל ינאית בן צבי (אשתו של יצחק בן צבי)  אגרונומית במקצועה, משתלה שמטרתה הייתה להכשיר את בנות ישראל לעבודה חקלאית. במשתלה שקדו על ריבוי אורנים, ואף גידלו פרחים שנמכרו לאחר כניסת השבת. העניין גרר הפגנות נזעמות של הציבור החרדי.

 

בשנת 1928 העבירה רחל את המשתלה לארמון הנציב והמגרש שהתפנה הוקם כבית החלוצות. הוא תוכנן על ידי האדריכלית ג’ניה אוורבוך, ונבנה בשנים 1941-1942 בתרומתן של ליגת הנשים למען ארץ ישראל בניו יורק.

הבית נבנה במתכונת צנועה ופשוטה ביותר, כיאה לייעודו וכלל שתי קומות ששימשו כמקום הכשרה מקצועית לעולות חדשות.

בשנות הארבעים הועברה לכאן תחנת השידור של ארגון ‘ההגנה’, ששכנה עד אז ברחוב הלני המלכה. כיום הבית שייך למרכז בן צבי.

 

בניין המוסדות הלאומיים

 

 

בנין המוסדות הלאומיים נמצא ברחוב המלך ג’ורג’ פינת רחוב קרן קיימת לישראל.

המבנה הפשוט למראה תוכנן על ידי האדריכל יוחנן רטנר, ותוכנן לאכלוס מוסדות המדינה שבדרך.

המקום שבו נבנה בית המוסדות הלאומיים יועד על ידי ריכרד קאופמן, מתכנן שכונת רחביה, לבית הספר של השכונה – הגימנסיה העברית רחביה.

תושבי השכונה העדיפו שמבנה בית הספר ישכון בתוך השכונה ולא בקצה, ולכן הגימנסיה נבנתה במגרש שיועד להיות בית הכנסת של השכונה, ואילו המגרש שברחוב המלך ג’ורג’ ניתן למוסדות הלאומיים.

הוא נבנה במשך 8 שנים. באגפו הימני שכנו משרדי הקק’‘ל ובאגף השמאלי קרן היסוד, ובאמצע- מוקמו מוסדות ההסתדרות הציונית.

עד סוף שנות החמישים היו נוהגים לערוך כאן את טקס הבאת הביכורים על ידי ילדי ירושלים .

בבוקר של ה11.3.1948 אירע פיגוע תופת קטלני בבניין המוסדות.

הפיגוע בוצע באמצעות החדרת מכונית תופת עמוסה חומרי נפץ, על ידי ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, שהיה דמות מוכרת בבית המוסדות, מתוקף תפקידו כנהג הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסמוך לבית המוסדות.

דאוד היה מגיע לבניין פעמים רבות בשליחויותיה של הקונסוליה, ובנוסף היה מסיע לבניין בכל בוקר שתי מזכירות שגרו בסמוך למקום מגוריו.

קודם לכן, הוא הצליח ליצור קשר עם שירות הידיעות של ההגנה והבטיח לספק להם נשק תמורת תשלום.

הוא הערים עליהם ותוצאות הפיגוע היו קשות: 12 הרוגים ומאות פצועים. פיצוץ זה היה השלישי בסדרת הפיגועים בירושלים במלחמת העצמאות.

 

 

 

 

 

בית הכנסת ישורון – רחוב שמואל הנגיד 30

 

במגרש הזה שכנו הצריפים והאוהלים של אנשי גדוד העבודה שבנו את בתי רחביה הראשונים.

בשנים 1934-1936 נבנה בית הכנסת ישורון על מגרש שנרכש ממנזר רטיסבון הסמוך.

הרכישה עוררה הרבה ויכוחים ומחלוקות, בשל הצלב הגדול שהוצב בסמוך לבית הכנסת, אך לבסוף הרכישה התקבלה בלב שלם.

הבניין בנוי בסגנון הבין לאומי-קווי המתאר פשוטים ונקיים ללא קישוטים מורכבים.

היזם היה לואי לובר, יהודי-אמריקני שביקש לייסד בית כנסת אורתודוכסי מודרני.

היה בכך חידוש, שכן המודרניות נקשרה עד אז לזרם הרפורמי.

לובר הצליח לארגן קבוצת צעירים שאף קיבלה את ברכתו של הרב קוק.

התפילה הנאה שנהגתה בנוסח הספרדי, משכה אישים רבים להצטרף לקהילה, ביניהם היו הנרייטה סאלד, גד פרומקין, מרדכי עליאש ועוד.

האגודה נקראה ‘ישורון’, והיא הייתה אחראית לאסוף תרומות לבניית בית הכנסת.

לקראת סיום הבנייה אזל התקציב לחלוטין, אך אז שפר מזלם לפתע: זקנה ערירית מקייפטאון הרימה תרומה מכובדת ביותר ובכך סייעה להשלים את מלאכת הבנייה.

בבית הכנסת נשא הרב הראשי האשכנזי יצחק הרצוג דרשה בגנות הספר הלבן, וכן נערכה בו אזכרה לאורד ווינגיט – מקים פלוגות הלילה המיוחדות.

כיום נערכות בו מגוון פעילויות חברתיות ותרבותיות.

 

קפה חרמון – רחוב קרן קיימת לישראל 10

ה-קפה של המנהיגות הציונית. כ

ל שועי וידועני הארץ נהגו לשבת שם: מבן גוריון ועד אוסישקין, ועקב כך היו הדלפות על השיחות שנערכו שם.

בנוסף, ישבו בבית הקפה אנשי ספרות כדוגמת לאה גולדברג שנהגה ללמוד שם גרמנית ועוד ועוד.

 

הגימנסיה – רחוב קרן קיימת לישראל 12

לא תמיד שכנה הגימנסיה במקומה הנוכחי.

היא נוסדה בשנת 1909 בשכונת זיכרון משה ולאחר שנה עברה לרחביה. עם המעבר עזבו משכילים רבים את זיכרון משה לשכונה החדשה והשתקעו בה.

המבנה תוכנן על ידי האדריכל פריץ קורנברג. במקור היה המבנה חד קומתי.

עם השנים נוספו קומה ועוד מספר אגפים.

הגימנסיה הפכה לשם דבר במערכת החינוך העירונית, יצחק שלו, תלמיד הגימנסיה וסופר, תיאר את דוקטור רוזנבלום, המנהל, בספרו הידוע ‘‘פרשת גבריאל תירוש’

‘‘מטרת חייו הייתה לעשות את הגימנסיה שלו ראויה לשמה .

ולא תמיד עלתה בקנה אחד עם דעת מורינו ורבותינו מן הדור הציוני הקשיש’‘.

 

 

 

 

 

 

 

בית בן צבי  – רחוב אברבנאל 13

אי אפשר לספר על רחביה מבלי לדבר על הזוג בן צבי: הוא- ממקימי פועלי ציון, מעורכי עיתון אחדות, ממקימי הארגון בר גיורא ולימים נשיא מדינת ישראל, היא – חלוצה וחקלאית חרוצה שעסקה בפעילות ציבורית ענפה, וגולת הכותרת היא צניעותם ופשטותם.

 

עם הולדת בנם, עלי, עברו רחל ויצחק להתגורר בצריף פשוט אותו רכשו בתשלומים מחברת הכשרת היישוב.

דרך חייהם לא השתנתה לאורך כל ימיהם. בחורף נזלו מי הגשמים לקערות אמייל שהיו פזורות ברחבי הצריף.

סופו של הצריף התרחש בשנות החמישים, הוא פורק והועבר לקיבוץ בית קשת ונבנה לזכרו של עלי שנפל במלחמת העצמאות בסמוך לקיבוץ בית קשת של היום.

בית דירות שנבנה לזוג בן צבי שכיום משמש את מכוני המחקר, הספרייה והארכיון.

 

בית פרומקין  – אבן עזרא 22

כאן התגורר השופט גד פרומקין, ממייסדי רחביה, בנו של דב פרומקין עורך עיתון ‘החבצלת’. חומרי הבנייה הובאו על גמלים, ובהמות משא אחרות.

הבית הצטיין בחידושים נועזים.

מברלין הוזמנו רדיאטורים והיו אביזרי בית נוספים ומדהימים לאותר התקופה.

סגנון הבנייה הוא בינלאומי, אך נוספו לו עיטורים אוריינטלים.

המקום הפך למקום מפגש של חשובי העיר: הנציב הבריטי העליון, וראשי הציבור היהודי והערבי.  בשנות ה-60 נרכש הבית על ידי ישיבת “נצח ישראל”.

 

 

 

בית רופין  – רחוב רמב’‘ן 30

ארתור רופין הגיע מגרמניה כדי לבדוק את האפשרות תעשייה וחקלאות בארץ ישראל. הוא היה יקה כמיטב המסורת:  משפטן, דוקטור וכלכלן שהשפה והתרבות הגרמנית היו חלק מזהותו. ככזה, התקבל בחשדנות על ידי אנשי העלייה השנייה.

הוא מונה כראש המשרד הארצישראלי – והצליח לעודד יוזמות שונות כגון הקמת חוות, והכשרת מקומות עבודה לפועלים.

 

רופין גם היה האיש שהחליט לרכוש את אדמות ז’נג’ריה מהכנסייה היוונית אורתודוכסית.

ביתו היה אחד המבנים הראשונים שנבנו על ידי פועלים יהודים.

הוא ואשתו חנה טיפחו אותו באהבה, וילדי השכונה אהבו להסתנן אל הגינה המרשימה. רופין נפטר משבץ לב בעת שעבד בגינתו.

 

בית אוסישקין – רחוב רמב’‘ן 32

בבית מפואר זה מנחם אוסישקין -מראשי ההסתדרות הציונית. הוא עבר מבית מחניים המפואר שברחוב שבטי ישראל, וכשבנה את ביתו, חקק את השם מחניים מעל הדלת, כאות הוקרה לביתו הקודם. אוסישקין אהב הדר ופאר, ובביתו לא חסר מכל אלו: הוא התמלא בכדים מצוירים, שטיחים אקזוטיים, ורהיטים.

 

אהבתו של אוסישקין לסממנים חיצוניים באה לידי ביטוי בפרשת שמות הרחובות ברחביה. כאשר היה בן 70 הוחלט לקרוא לרחוב על שמו-צעד לא שגרתי כלל. אך שם הרחוב נקבע עוד בחייו.

 

שדרות בן מימון

 

השדרה תוכננה על ידי האדריכלים אליעזר לווין ווילהלם הקר, והיא שימשה כציר הירוק של שכונת רחביה, כדוגמת שכונות גנים נוספות, והיא מזכירה מאוד את שדרות רוטשילד בתל אביב.

השדרה נקראה כך כדי למנוע בלבול עם רחוב הרמב’‘ן הסמוך. בשדרה יש עצי חרוב כבני שבעים שנה.

 

המקום זכה להנצחה ספרותית ברומן שירה של ש’‘י עגנון.

בית ותיק ברחוב הוא גלריה נורה, השוכן ברחוב בן מימון 9, הייתה זו הגלריה הראשונה בירושלים, ובמקומה הקודם-ברחוב אגרון, הציגו בה אמנים ידועים כמו יעקב פינס, מרסל ינקו ואחרים.

הגלריה ידועה כמקום חניכה ראשוני לאמנים בתחילת הדרך, וכמובן לאמנים וותיקים ובעלי שם.

 

 

 

קבר יאסון ברחוב אלפסי – רחוב אלפסי 10

 

קבר זה התגלה בפברואר 1956 כאשר פוצצו את הסלעים על מנת לפלס את הקרקע לקראת בנייתו של בניין חדש ברחוב אלפסי 10.

הקבר מצוי בלב “עיר המתים” של ירושלים מימי בית שני על אם הדרך העתיקה ליפו.

הקבלן מוריס רג’ואן היה האיש שגילה את הקבר.

כיום החצר פתוחה כחלק מגן ציבורי, אך מבנה הקבר עצמו חסום בסורגים ללא אפשרות כניסה.

בקבר זה התגלו מספר כתובות וציורי קיר, ביניהן ציור המתאר ספינות (ככל הנראה ספינות סוחר).

על סיפון אחת הספינות מופיע אדם – ושמו מוזכר בכתובת סמוכה – יאסון, שהיה ככל הנראה סוחר או בעל צי סוחר.

על קיר הפרוזדור, מעל פתח חדר הקבורה חרותה בקיר דמות אייל רובץ בעל קרניים מפוארות.

על קיר הפרוזדור המוביל אל הקבר רשומה כתובת פחם בשפה הארמית על קיר הקבר..”

במערת הקבר מופיעה כתובת בת שתי שורות בשפה היוונית שרק הראשונה בהן ניתנת לפענוח: “שמחו אתם החיים”

לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)

אשמח את תשתפו את חבריכם:

כתיבת תגובה

יש לך משהו להוסיף? שאלה? או פשוט לזרוק מילה טובה? :)

Call Now Buttonהתקשר כעת!