מתחילת העלייה השנייה, הסיפור הציוני מתואר מנקודת מבט חילונית. אחרי הכל, היו אלו החילונים שהובילו את התרבות הישראלית החדשה, שעבדו על מנת לבנות את הארץ. הם גם יישבו נקודות מרוחקות והרחיבו שטחים בשליטה יהודית, לא? כן, אבל זה...
מה אם הייתי אומרת לכם שאפשר לשלב בטיול בין ציונות, מים וטבע, ופעילות לילית מרגשת?
הייתם אומרים לי – מה את סחה, גילי! אין דבר כזה!
ובכן, היום נצא לטיול בנחל אבוקה ותגידו לי אתם.
האם קיימתי את כל ההבטחות?
הזמן – שנת 1941.
המקום – עמק בית שאן, לא רחוק מנהר הירדן, בין כפר רופין לעין הנצי"ב של היום.
גרעין "אבוקה", מחניכי תנועת גורדוניה, מקימים קיבוץ חדש בעמק, עם פרות ותרנגולות שרכשו מכספם, כשעבדו כשכירים.
קבוצת "שדמות", עולים מאוסטריה ומפולין שהצליחו לחמוק מציפורני הנאצים, מצטרפים לקיבוץ החדש.
המשפחות דרות בבנייני אבן של החאן הישן שאותו שיפצו ובודדים – בבתי קש.
לנו ולזאב מהסיפור על שלושת החזירונים ברור איזה בית עדיף ויציב יותר מבנית, כמובן.
אך לא לעולם חוסן – למרות ההצלחה הכלכלית של המקום, החלו ויכוחים בין שני הגרעינים שהרכיבו את המקום.
הוויכוח נגע לגידול הילדים, עדיפות בדיור לחברי הגרעין המייסד ועוד.
האחרונים מחברי הקיבוץ עזבו את המקום בשנים 1952-1953.
הניסיונות לשינוי ייעוד של המקום כחווה להכשרת נוער או מחנה לפועלי כותנה לא צלחו ושטחי הקיבוץ חולקו בין הישובים הסמוכים.
רק בשנת 2011, הקים יליד אבוקה, יואב שרל, אנדרטה לזכר החלום שהיה.
לוח זכוכית על גבי שדרת טרקטור ששירת פעם את הקיבוץ ועמד מחליד בשדות.
לצד הטרקטור – שובך תנשמות, שתוכלו לראות ולשמוע בלילה, שומרות על "יד לאבוקה".
את שם הקיבוץ משמר נחל אבוקה, ובשמו הקודם מסיל אל ג'זל.
נתחיל לצעוד או לרכב על אופניים מכפר רופין מזרחה, כשאנו חולפים (או יותר נכון עוצרים) ליד אנדרטת "יד לאבוקה".
אחרי שנעבור את האנדרטה, נראה את עין אבוקה.
בריכה מלאכותית גדולה שבתוכה נאגרים מי המעיין.
על גדות המעיין צומחים להם קנים ועצים.
כאן נוכל לעשות את הפסקת המים הראשונה שלנו.
רגע, אתם חושבים שהתכוונתי לשתיית מים?
כן, זה חשוב, אבל אני באתי מצוידת ואני נכנסת פנימה!
אני מקווה שכל אחד הביא איתו אבובים או מזרני מים.
המהדרין הביאו גם אקדחים או רובי מים והתחילו להשפריץ אחד על השני במרץ!
זה הזמן לספר עוד סיפור על קיבוץ אבוקה.
על זה שחבלנים שהסתננו מירדן פוצצו את הנגרייה ומכון המים שבמשק אבוקה, בשנת 1955.
אולי אפשר להפוך את קרב המים למשהו יותר מעניין וחינוכי, עם קצת תושייה?
עוד מקום ששמו נקשר לקיבוץ היא שמורת אבוקה.
כאן, היכן שהקרקע מליחה, צומחים תמרים, אשלים, מלוח קיפח, קנה מצוי, עדעד ואֻכָּם מדברי.
הצמח האחרון מעניין במיוחד – זהו שיח רב-שנתי קשוח שצומח ממדבר יהודה, צפון הנגב ובקעת הירדן.
בערבית עתיקה הצמח קרוי "סוידא", כלומר: "שחור" וברפואה המסורתית משתמשים בו לטיפול בדלקות עור, וגם נגד הפרעות בדרכי העיכול, צהבת והרעלות קיבה.
בנחל שעובר לצד השמורה חיה לה אוכלוסייה של דגים.
הכניסה לשטח השמורה אסורה, אבל כדאי לעבור ליד המקום עם מגדיר צמחים ואולי להשוויץ בידע שרכשתם בשיעורי ביולוגיה או באתר שלי.
מי שנהנה מבריכת עין אבוקה, יכול לעשות את המסלול באופן "רטוב" או להמשיך איתנו למעיין מסיל או כמו שקוראים לו המטיילים "המסיל הקטן".
זוהי בריכה בקוטר 20 מ' בערך, חוסה בצל האקליפטוסים.
הבריכה לא עמוקה, אבל היא קרירה גם בקיץ.
לצד המים – פסל אקולוגי שנבנה על ידי מכינת עמק המעיינות.
מי שמחפש פרטיות, יכול למצוא את הבריכונת של עין תמר, מתחת לעץ התמר כמובן.
מטיילים בעבר מצאו במקום דגים וסרטנים ואני מקווה ששלומם טוב.
עוד מקום לבקר בו, לפני שנפתח אוהל לחניית לילה הוא תל צמד.
המקום נקרא על שם שייח' צמאד, שקרוב באזור, אך קברו לא השתמר.
הבדואים המקומיים יחסו לשייח' סגולות מרפא.
כשאתם מטיילים באזור, שימו לב למחילות של חיות בר – דורבנים או שועלים.
אולי אחד הילדים יכול למצוא מחט של דורבן למזכרת או לזהות את החיה לפי העקבות שהשאירה.
כאן נמצא גם פסל המציג את המלך שאול נישא על ידי אנשי יבש גלעד לאחר מותו בקרב בגלבוע.
אנשי יבש גלעד זכרו לשאול חסד עבר והורידו בסתר את גופתו מחומות בית שאן הפלישתית.
דוד, שהתאבל על מות שאול ובניו, כתב ב"קינת דוד" שהם היו "קלים מנשרים וגיבורים מאריות".
כשיורד הערב, אפשר לקבוע אוהל בחניון שבקרבת מקום.
יש היום אוהלים משוכללים שלא דורשים הרבה מאמץ, אבל אולי כדאי להביא משהו פשוט יותר ולעבוד בערב עם הילדים.
מי יודע מתי יכול לעזור בחיים לדעת איך לבנות מחסה מיריעת בד עבה, חבלים ויתדות?
עוד אפשר להדליק אש, בהתאם להנחיות המקום וחוקי בטיחות.
כדאי ללמוד את החוקים האלו טוב-טוב וללמד את הילדים איך לעשות זאת בחוכמה וזהירות.
כמובן, אם לא הבאתם אתכם מרשמלו או ירקות לצלות במדורה – פספסתם הזדמנות!
וכמובן, אפשר להדליק אבוקה.
מהי אבוקה?
זהו מתקן קדום לנשיאת אש, לפיד.
הלפיד הפך לסמל ציוני כשחגיגות החנוכה, שהיו חג שציין את חידוש הפולחן בבית המקדש, הפכו בארץ לחג המכבים והחשמונאים.
גם הריבונות היהודית בארץ ישראל.
בית הספר של היישוב העברי ציינו את חנוכה כחג לאומי ותנועת מכבי החלה את מירוץ הלפיד בשנת 1944.
אולי גם אנו נדליק את הלפיד ונשיר שירי חנוכה, לא בעונה, לזכר אותם קיבוצניקים שניסו להתיישב בעמק.
זהו, אפשר ללכת לישון בשטח.
בבוקר, תוכלו לקום ולצאת לטיול נוסף בסביבה.
אחרי הכל, אתם בעמק המעיינות והאפשרויות שלכם בלתי מוגבלות.
בהצלחה!
מתחילת העלייה השנייה, הסיפור הציוני מתואר מנקודת מבט חילונית. אחרי הכל, היו אלו החילונים שהובילו את התרבות הישראלית החדשה, שעבדו על מנת לבנות את הארץ. הם גם יישבו נקודות מרוחקות והרחיבו שטחים בשליטה יהודית, לא? כן, אבל זה...
לאורך תקופת המנדט, התפתחה התרבות הישראלית ונוספו אישים לרשימת גיבורי הישוב. אלו הציתו את הדמיון של הדורות הבאים. נכון, על שמם נקראים רחובות וישובים, אבל מעבר לזה. הם עיצבו את הדמות של "היהודי החדש" או הצבר. אחד מסיפורי הגבורה...
אחרי שביקרנו בדרום וגילינו מקומות מרתקים ומעט שנויים במחלוקת בערבה, נגיע לגליל אל רמת דלתון ולישוב כדיתה (קדיתא). ישוב יהודי לא מוכר בגליל בו חיים אנשים עם חזון. אמרו את זה קודם לפני - זה לא משנה בשנת 1999...