אנחנו מדינה צעירה והרבה מבוני הארץ הגיעו מאיפשהו.
הם תמיד הושפעו ממוצאם, הם תמיד מאיזו עדה.
דני קרוון הוא מכאן – בשר מבשרה של הישראליות ואחד האמנים הבולטים של דורו ותל אביבי מבטן ומלידה.
אביו אברהם היה אדריכל עירוני ומעצב נוף בתל אביב של שנות ה-40 עד שנות ה-60, כך שהוא כבר דור שני לאנשים שהשאירו את חותמם הפיזי על נופי ארצנו.
הוא מספר על עצמו ” גדלתי בחולות של תל אביב וכפות הרגליים חיברו אותי לאדמה.”
בלי כשרון – אין אמן.
אבל בנוסף לכישרונותיו, אפשר לומר שהמגבלות שלו “הסלילו” אותו לכיוון של אמנות ועיצוב – הוא היה ילד דיסלקטי בתקופה שלא ידעו איך ללמד ילדים כאלו כראוי או אפילו איך להתייחס אליהם – דני קראוון הקטן החל ללמוד ציור מגיל 12.
את בית הספר לא סיים בגלל התנהגות “מחפירה” וגם בגלל שפרצה מלחמת העצמאות.
בגלל בעיות רפואיות, לא גויס בהתחלה.
במקום זאת, היה אחד ממקימי קיבוץ הראל – משלט אסטרטגי בדרך לירושלים.
כשגויס, הצבא ראה שימוש לאמן הצעיר – הוא למד עיצוב תפאורה והיה לאחד ממקימי להקת הנח”ל.
אחרי הצבא ,המשיך לעבוד כאמן וכמעצב תפאורה וגם הפך להיות המאייר של שבועון “משמר לילדים”.
כבר אז התחיל לזכות בפרסים – בתערוכת “העשור” (1958) עיצב את ביתן משרד הפיתוח וקיבל פרס ראשון עבורו.
Tamar-Karavan
בין לבין, הוא למד בבצלאל ובשנת 1956 נסע לאיטליה ללמוד פרסקו – טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי.
בארץ, הוא לא יכל להשתמש בטכניקה המיובאת ונאלץ להמציא טכניקה של תבליטים מבטון.
את חותמו הראשון על בניין בארץ השאיר, כנראה, בשנים 1963-1967, בהן יצר תבליטים של פסוקים הקשורים לצדק ומשפט על קירות בניין ברוטליסטי חדש – היכל המשפט תל אביב.
האמן נתן לפסוקים הרבה יותר נוכחות מסתם “מילים על הקיר” והם מלווים בסמלים הקשורים לנושא.
על בסיס העבודות האלו, קיבל דני קרוון את אחד האנדרטאות הכי מזוהות איתו עד היום – את אנדרטת חטיבת הנגב, שמנציחה את נופלי החטיבה מהפלמ”ח שנפלו במלחמת העצמאות.
דני קרוון לא רצה להקים, לדבריו, מקום של “מוות ואזכרה עם פרחים פעם בשנה”, אלה מקום שאנשים יכלו לבקר בו כל השנה, מקום שילדים יוכלו לשחק בו, מקום חי.
על גבעת קירטון שצופה על באר שבע הקים האמן הצעיר מעין כפר מדע-בדיוני מבטון חשוף שצופה על בירת הדרום.
מבין 18 חלקי האנדרטה, יש חלק שמזכיר מגדל שמירה, צינור מים המזכיר את הקרב על הגנת עורק המים, ותעלות המדמות תעלות קשר צבאיות.
המקום מזמין כל מי שיש לו שמץ של סקרנות, להיכנס ולגלות את מה שנמצא בפנים.
לא פלא שבשנים 2019-2020 הוצגה במוזיאון תל אביב משחקיה צבעונית לגיל הרך שעוצבה לפי תבנית האנדרטה.
עבודה איקונית נוספת של דני קרוון אפשר לראות כל יום בטלוויזיה. לא מאמינים לי?
תעבירו לערוץ הכנסת ותסתכלו על קיר האבן – זאת עבודה של קרוון! שמה של העבודה, “שאי שלום ירושלים”, היא בסגנון מופשט וגיאומטרי ולא אמור למשוך את העין מהפוליטיקאים שיושבים על במת הכנסת.
עם זאת, שווה לתת יותר ממבט חטוף על היצירה הנצפית ביותר בישראל, אולי.
דני קרוון ייחס לקיר את נושא הקשר בין ירושלים של מעלה, המסמלת את הרוחניות, לירושלים של מטה, הגשמית.
העבודה עמדה במרכז סערה פוליטית ב-2010 כשהאמן דרש לכסות את יצירתו, במחאה על תיקון לפקודת האגודות השיתופיות שיאפשר הקמתן של ועדות קבלה ביישובים קטנים, חוק שלדעתו מקדם גזענות.
לאורך השנים, המשיך דני קרוון בבניית פסלים סביבתיים בארץ ובחו”ל.
בדרום תל אביב, בפארק אדית וולפסון הקים את “הכיכר הלבנה”, מחווה לבוני העיר הלבנה, תל אביב.
הוא רואה בפסל הסביבתי “אחות קטנה” של אנדרטת חטיבת הנגב ואי אפשר שלא לראות את הדמיון.
כאן, הקווים הנקיים של הפסל מזכירים את “הסגנון הבנלאומי” (באוהאוס) שכל-כך מזוהה עם תל אביב, עם פירמידה, כיפה ואמפיתאטרון שכולם צבועים בלבן בוהק.
קצר הנייר האלקטרוני מלהכיל את כל העבודות שעשה קראוון בחייו או איך דעותיו כפעיל שלום השפיעו על עבודותיו לאורך השנים.
אפילו לא דיברתי על ההצלחה האדירה שהוא זוכה לה בחו”ל, עם פסלים סביבתיים בכל אירופה וביפן.
העבודה “מעבר, מחווה לוולטר בנימין” בפורטבו, ספרד נחשבת לאחת מיצירותיו הבולטות והיא נחנכה במעמד נשיא קטלוניה ב-1994, אבל יש עוד רבות אחרות.
אם יש עבודה של דני קרוון שאתם מעריכים באופן אישי, ספרו לי כאן בתגובות.
אני אשמח לגלות עוד על פועלו של האיש ולאחל לו המשך חיים ארוכים ופוריים.
יקבים באזור השרון לא זוכים לאותה העדנה כמו אלו שנמצאים בגולן או בשפלה. וקצת חבל – אזור המרכז הוא המוקד של האקלים הים תיכוני ומתאים במיוחד לזני ענבים שאוהבים אקלים חם. בנוסף, לא כל יקב חייב שיהיה...
הכן את עצמך לחורף! כשאני כותבת את השורות האלו, מתחילים הגשמים. בינתיים, הם מתגנבים מבוישים בלילה, מרטיבים את המכוניות ובורחים - "בקטנה", כמו שאומרים. אבל לא רחוק היום בהם הנחלים בנגב יוצפו ויביאו איתם צמחים עונתיים, גבים מלאים...
הנה תרגיל בדמיון מודרך דמיינו לכם שאתם מסתכלים למזרח ופתאום, בהפתעה גמורה, יוצאת השמש. דורות של עולי רגל לא היו צריכים לדמיין כך, אני חושבת, הם הרגישו אחרי שעלו על ההר האחרון לקראת כניסתם לירושלים וראו, סוף סוף. אנחנו נתרכז בהר...
