מקור שמה של רחובות הינו פסוק מהמקרא: “כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ” (בראשית כ”ו, כ”ב). הוגה השם היה ישראל בלקינד.
רחובות הוקמה כמושבה במישור החוף הדרומי בי”א באדר תר”ן, 5.3.1890 במישור החוף הדרומי, ע”י חברת “מנוחה ונחלה” מפולין.
שהתכוונה להקים, באמצעות כספי חברה, ישוב עצמאי שאינו תלוי בחסדי פקידות הברון.
באותה עת, הצליח יהושע חנקין לרכוש יותר מעשרת אלפים דונם של “חירבת דוראן”
המזוהה עם “דורון”, ישוב יהודי פעיל בתקופת המשנה והתלמוד שהצטיין בגידול אפרסקים, ועל פי ממצאים ארכיאולוגים גם כרמים היו במקום
מערבי נוצרי בשם בוטרוס רוק .
6,000 דונם נמכרו לאגודת מנוחה ונחלה השאר ל”יחידים”.
בקיץ 1890, עלו 31 איש למקום שנקרא מעתה רחובות.
ב1904, הוקם הפרדס הראשון ברחובות, ועל כן ישנו תפוז בסמל העיר אך היום כבר אין חקלאות הדרים פעילה בתחומי העיר רחובות.
הפרדסים הנטושים מפנים את מקומם למיזמי נדל”ן חדשים ונרחבים.
רחובות הוכרזה כעיר בשנת 1950, וידועה בעיקר בזכות מכון וייצמן למדע והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית הנמצאים בתחומה.
המכון, שהוקם ביוזמת יוסף אבידר מנהל תעש, נוסד ב־1945 והיה פעיל עד קום המדינה ב-1948.
במכון, היה מפעל תת-קרקעי לייצור כדורי אקדח 9×19 מ”מ פרבלום שבה השתמשו בתת המקלע סטן וכן סליק, מתחת למבנה אזרחי, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים וללא ידיעת האזרחים ששהו במבנה.
מנהל המכון היה פסח אברמוביץ’ איילון.
ארגון ההגנה פנה בבקשה לחברי קבוצת הצופים א’ שישבו בהכשרה בפרדס חנה, לבוא ולעבוד במפעל סודי.
קבוצה זו, הקימה מאוחר יותר את מעגן מיכאל.
החברים, לאחר התלבטויות קשות, הגיעו לגבעת הקיבוצים, שהייתה מקום הכשרה לגרעיני התיישבות לפני עלייתם לקרקע בשנים שלפני כן, והקימו את המכון.
עבודות החפירה והיציקה נמשכו 22 יום.
מבנה המכון תוכנן בידי המהנדס יוסף אידלמן והוקם בתוך בור בעומק 8 מטר ושטחו היה 264 מטר רבוע .
מערך ההסוואה של המכון תוכנן על ידי יצחק נבו – המבנה כולו כוסה בעפר.
כדי לספק אוויר לארבעים וחמישה עובדים, היה צורך בשתי ארובות.
כדי שהארובות לא יעוררו את חשדם של הבריטים, נבנתה בצד אחד של המפעל התת-קרקעי מכבסה ששירתה את האזור והופעלה בידי חברות הקיבוץ.
בצד השני, נבנתה מאפייה שהופעלה בידי חברי הקיבוץ, אשר שיווקו את הלחם לכל הסביבה.
פתח הארובה של המאפייה התמזג עם פתח האוורור של המפעל.
דרך פתח מתחת לאחת ממכונות הכביסה היו נכנסים ויוצאים העובדים בכל יום.
גם במאפייה היה פתח, גדול יותר, מתחת לתנור.
מכיוון שהתנור שקל לא פחות מ-10 טון, ונדרשה לא פחות משעה וחצי כדי להזיזו, הפתח הזה נפתח פעמיים בלבד, פעם אחת כדי להכניס את המכונות לייצור התחמושת, עם הקמת המפעל, ופעם נוספת כדי להוציא אותן לאחר שלא היה יותר צורך להחביא את המפעל.
רעש הקיטור של מכונות הכביסה, רעש המאפייה ושכבת מזרנים שהוצמדה לתחתית התנור השתיקו את קולות המפעל.
עובדי המכון הסתירו את עבודתם גם מפני שאר חברי הקיבוץ, כשהם מספרים שיצאו לעבוד בשדה.
רק פעם אחת התגלה הסליק בידי אחת מחברות הקיבוץ שעבדה במכבסה, והיא נתבקשה לשמור עליו בסוד.
על מנת לא לעורר את חשד שאר חברי הקיבוץ, הוקם מעין חדרון עם מנורת שיזוף שבה השתזפו עובדי המכון, שעבדו מתחת לפני האדמה ולא היו חשופים לאור השמש.
המכון לא התגלה עד קום המדינה והוא סייע רבות ללחימת הכוחות היהודיים במלחמת העצמאות.
אזור זה היה מהיחידים בהם לא היה מחסור בתחמושת.
עד מלחמת העצמאות יוצרו במכון, בהנהלתו של פסח (אברמוביץ) אילון, 2.25 מיליון כדורי 9 מ”מ.
הייצור נפסק עם תום מלחמת העצמאות אבל הגבעה המשיכה לשמש גורמים שונים של התעשייה הביטחונית של מדינת ישראל עד 1963 ולאחר מכן ננטשה.
ב-1987, נחנך במקום המוזיאון המשחזר את פעילות המכון, ומספק הדרכה על החיים הכפולים בקיבוץ והוא מופעל על ידי אנשי בי”ס שדה שורק שהתמקמו בגבעה.
פרדס מינקוב, הפרדס הראשון במושבה אשר השתרע על שטח של 150 דונם, ננטע על ידי זלמן מינקוב בשנת 1904, והוא ניטע בצד הדרך בין יבנה לרמלה ולוד בנתיב דרך הים הקדומה.
מינקוב קבע כי כל העבודה בפרדס תיעשה רק על ידי יהודים.
מדובר בתקופת העלייה השנייה, ועשרות פועלים יהודים שהגיעו לרחובות נקלטו בידי מינקוב והחיו את העבודה והשפה העברית.
סמוך לפרדס, הקים מינקוב חצר מוקפת חומה עם שני שערים.
ליד אחד מהם, בנה רהט, שהיה ידוע בשם סביל בייארת מינקוב.
בנוסף, נבנו מחסנים, אורוות, חדר אוכל ורחצה לעובדים וחדר לשומר.
בפינה הצפון-מזרחית, הוקם מבנה בן שתי קומות, כאשר בקומה השנייה היה משרדו של מנהל הפרדס ועל הגג פעמון שהכריז על תחילת העבודה וסיומה.
מעבר לחומה, נבנתה בריכת אגירה גדולה להשקיה, שנוצלה גם לשחייה.
בתחום המוזיאון, ישנו בית אריזה משוחזר כפי שהיה במקום, וממחיש את תהליכי אריזת ההדרים בתקופות השונות ומושך ילדים ומבוגרים כאחד.
הבריכה נשמרה במצב סביר. מינקוב מת בשנת 1911.
היום, מדובר באתר לשימור.
גן המדע ע”ש קלור הוא מוזיאון מדע, היחיד מסוגו בעולם ונמצא תחת כיפת השמים והוקם במטרה לקרב בני נוער ומבוגרים למדע ולהבין תופעות טבע המוסברות בדרך חווייתית ומרתקת.
אפשר לומר שהתפיסה הכוללת שהנחתה את מתכנני גן המדע על-שם קלור נובעת בין היתר מהכרת הרגלי הבילוי של תושבי ישראל, הנוהגים לבלות זמן רב תחת כיפת השמיים.
העובדה שהמוצגים ממוקמים בשטח פתוח, לעתים על משטח מרוצף ולעתים על הקרקע הטבעית עצמה, מאפשרת להמחיש עקרונות מדעיים וטכנולוגיים שונים, באמצעות מתקנים ומכשירים ממשיים.
בין עצי הגן, ממוקמים מתקנים ומוצגים שונים שמאפשרים למבקרים במקום ללמוד תוך כדי משחק והתנסות בגוף ראשון, על עקרונות מדעיים ותופעות טבע.
תופעות מדע כגון קרינת השמש, הרוח והמים, ממלאים תפקיד חשוב בחלק ממוצגי הגן.
בגן, ניתן להפעיל מנופים ולבנות גשרים, לקפוץ על הירח ,לדבר בלחש ולהישמע מרחוק, ליצור קשת בלי ענן, להסתובב בעמידה ועוד פעילויות מהנות ומרתקות בו זמנית.
בית זה שנודע גם בכינוי- “וילה וייצמן” , היה ביתם הפרטי של חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל ורעייתו ד”ר ורה וייצמן.
הבית נכלל היום בשטח קמפוס מכון וייצמן למדע.
חיים ויצמן שהיה לפני כן יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית היה אישיות מיוחדת במינה, הן בפעילות המדעית שעשה בתחום הכימיה (יותר מ-100 פטנטים רשומים על שמו) והם בפעילות המדינית הדיפלומטית שלו למען העם היהודי ומדינת ישראל לאורך כל חייו.
בבית המפואר, אשר שופץ ושוחזר לאחרונה, ניתן ללמוד על חייו ופועלו של ד”ר חיים ויצמן ורעייתו ורה, להתרשם מאורח חייהם הנשיאותי והצנוע.
ביתם נמצא בסוף הכביש הראשי מהכניסה למכון ויצמן ונבנה על ידי האדריכל הנודע, אריך מנדלסון לאחר מו”מ ארוך בנוגע למחיר.
המקום משמש היום כמוזיאון הקרוי “יד וייצמן”, והוענק לתועלת הציבור הישראלי על פי הוראתו של וייצמן.
משנת 1949 עד 1952 (שנת מותו של חיים וייצמן), שימש המקום כמעונו הרשמי של הנשיא ואירח מדינאים ואישים חשובים רבים נוספים.
ויש הרבה מקומות נוספים שניתן לבקר כמו בית העם, בית הכנסת ועוד…
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
אנחנו מדינה צעירה והרבה מבוני הארץ הגיעו מאיפשהו. הם תמיד הושפעו ממוצאם, הם תמיד מאיזו עדה. דני קרוון הוא מכאן – בשר מבשרה של הישראליות ואחד האמנים הבולטים של דורו ותל אביבי מבטן ומלידה. אביו אברהם היה אדריכל...
ירוק בעיניים, אוויר הרים, והרבה מעיינות צוננים שביל המעיינות הוא אחד השבילים היותר מוכרים ומתויירים בהרי ירושלים. השביל חופף לשביל ישראל. כאשר יורדים בדרך מתונה ונעימה ביער אורנים מוצל, עוברים לא פחות משישה מעיינות קטנים, אשר בחלקם מזינים...
ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו. הבירה הישראלית היא מיקרוקוסמוס של הסכסוך. במידה מסוימת רבים רואים את החלק המזרחי של הבירה בחדשות בלבד, ולאו דווקא בהקשרים חיוביים. זה הזמן לצאת לבקר להכיר בחלק הזה של הבירה. החלק שצורף למדינת ישראל...
