השכונות הסגורות נחלאות

הפסיפס בנחלאות מורכב מגוונים שונים של שכונות.

בכתבה זו, אתרכז בשכונות הפחות מוכרות שטומנות בחובן סודות וניפתח אל קהילות דתיות סגורות המשמרות מנהגים קדומים ומסורות.

שכונת שערי צדק

שכונת שערי צדק נמצאת בין הרחובות נבון לרחוב נתיב יצחק וגיטל דינוביץ’ בנחלאות.

השכונה בנויה בצורת תיבה ומתחברת לרחוב ללא מוצא בקרבת רחוב יפו ושוק מחנה יהודה.

השכונה נוסדה בשנת 1890 על ידי חברת “הכשרת הישוב” בראשותם של: יוסף ריבלין, פנחס המבורגר, יוסף מיוחס, דוד פיינשטיין,  ומשה מלצר קנטרוביץ שהיה האיש שהיה אחראי על רכישת קרקעות השכונה.

שמה של השכונה מגיע מהפסוק בספר תהילים :”פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ”. בעת ייסודה של השכונה, היא הייתה השכונה המערבית ביותר בירושלים.

שכונת אחווה

השכונה נוסדה בשנת 1908 על ידי אגודת אחווה.

בשנת ה’תרס”ו (1906), נרכש על שם שני חברי האגודה בעלי עות’מאנית, מגרש לצורך בניית שכונה מאדמות מחנה שנלר.

עבודת בניית השכונה הוטלה על חברי האגודה הקבלנים אברהם המבורגר וחותנו יעקב מן, וכעבור שנתיים הוקמה שכונת אחווה כחלק בנחלאות.

לשכונה שני חלקים. ביניהם מפריד רחוב רבי יעקב מאיר.

חלקה המערבי, שרחובותיו נושאים את שמות של חכמים שהיו ידועים כבעלי מלאכה כגון:

רבי יצחק נפחא, רבי יוחנן הסנדלר, ורבנו תם נקרא “יגיע כפיים”.

שרכישת המגרש עליה היא יושבת מומן על ידי אגודת בעלי המלאכה בירושלים, “אומנים המפרנסים את עצמם ללא כל נדבות”.

וחלקה שממזרח לרחוב יעקב מאיר נקרא “אחווה”, אולם הן נכללות תחת אותה הנהגה ואותו ועד ונבנו באותה שנה ובאותה תבנית.

רוב תושבי “יגיע כפיים” היו ספרדים, בעוד שתושבי “אחווה” היו ברובם אשכנזים.

באופן יוצא דופן, שמות הרחובות ניתנו כבר אז, עם הקמת השכונה, דבר שלא היה מקובל, עם זאת חלק מהשמות המקוריים שונו ברבות הימים.

בבתים הראשונים, התיישבו חברי האגודה, אך בעקבות מלחמה”ע הראשונה נעצרה הבנייה המתוכננת, וחלק מחברי האגודה נפטרו ואף עזבו את השכונה.

כתוצאה מכך, נכנסו לשכונה תושבים שאינם חברי האגודות המייסדות ואף נבנו בה מספר בתים פרטיים, שאינם לפי הדפוס האופייני שהיה באותן השנים.

השכונה בנויה רחובות רחבים יחסית היוצאים מהרחובות המרכזיים (יעקב מאיר ואשתורי הפרחי), בין כל שני רחובות רחבים נמשכת סמטה צרה מקבילה להם.

מבני המגורים, טור ארוך של בתים דו-קומתיים המכילים כל אחד שתי דירות בעלות שני חדרים (חדר קדמי וחדר אחורי)דירה בקומה התחתונה ודירה בקומה העליונה.

נמשכים לאורך הרחובות כך שפתחי הבתים והחדר הקדמי שבהם פונים אל הסימטה והחדר בצידו האחורי של הבית וחלונותיו פונים אל הרחוב עצמו.

אל הקומה השנייה מובילות מדרגות חיצוניות ולאורך הקומה נמשכת מרפסת ארוכה, ממנה נפתחות דלתות הדירות שבקומה השנייה.

כך מהוות הסמטאות כעין “חצרות” ארוכות. ברבות הימים התווספו למבנה זה תוספות בנייה ומתקנים שונים המטשטשים את התבנית בשטח.

השכונות אחוה ויגיע כפיים נחשבו לשכונות נאות, מטופחות ומודרניות בשל בתיהן המסודרים, הרחובות הסלולים והישרים והגינות בצד הבתים.

שכונת יגיע כפיים

שכונת יגיע כפיים נמצאת בסמוך לשכונת זכרון משה  על יד הרחובות יחיאל מיכל פינס והרב יעקב מאיר, צפונית לכיכר הדוידקא המפורסמת.

“יגיע כפיים” הוקמה בשנת 1909 (תרס”ט) על ידי האגודה בעלת אותו השם ושמה של השכונה והאגודה לקוח מפסוק בספר תהילים :

“יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”.

בשכונה, רחובות על שם חכמי ישראל שהתפרנסו מהעבודה שנעשתה במו ידיהם (יגיעת כפייהם) כמו האמוראי רבי יצחק נפחא והתנא רבי יוחנן הסנדלר.

תושבי השכונה היו ספרדיים, בעוד תושביה של שכונת אחווה הסמוכה היו אשכנזים.

על בית הכנסת הספרדי בשכונה הממוקם ברחוב יחיאל מיכל פינס נכתב על  ידי יצחק שפירא בספרו “ירושלים מחוץ לחומה” :

“בשכונה, בית כנסת ספרדי אחד, כי רוב השכונה ספרדים, והאשכנזים הגרים בה חייבים ללכת לבתי כנסת בשכונות אחרות.”

היום, אין קשר בין אופיים של תושבי השכונה לבין שמה של השכונה.

לפני זמן לא רב, בשנת 2017, שופץ בית הכנסת הישן והפך לבית כנסת חדש ומפואר, בעל הוד והדר.

מקור ברוך

השכונה נבנתה כשכונה מתוכננת לאוכלוסייה גדולה יחסית (3000 נפשות).

בתבנית שתי-וערב עם רחובות “ישרים, כמידת זה כן מידת זה ,נקיים ומסודרים” ובתי מידות “יפים וממוספרים”.

השטח לשכונה נרכש מבית היתומים שנלר ב-1929 על ידי קבוצת סוחרים וקבלנים פרטיים.

השכונה נבנתה בקצב מואץ כדי לאכלס פליטים יהודים ממאורעות תרפ”ט שנמלטו מהעיר העתיקה בירושלים ומהישוב היהודי בחברון.

בניית הבתים מומנה ממקורות שונים, ובכללן הלוואות מבנק אנגלו-פלשתינה, תרומות מנדבנים ומשקיעים שונים.

על בתים רבים בשכונה מונצח שם הנדבן (שהקדיש בניית בית לזכר יקיריו), או שם המממן (אז רשום על השלט שמו ותאריך ההקמה של הבית).

מקור שם השכונה אינו ברור, הוא מבוסס על הפסוק מספר משלי (ה’, י”ח): “יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ” ונקרא על שם מייסדה, ברוך הירשנוף.

ויש סבורים שקשור לספרו של יחיאל מיכל אפשטיין שהתפרסם שנה קודם או על שם אחד מכמה ספרים בשם זה שהיו ידועים באותה תקופה.

השכונה נבנתה, כאמור, כשכונה מודרנית מפוארת, אולם לאחר 1948 התדרדרה והפכה לשכונת עוני ומצוקה,

עקב קליטת פליטים רבים משכונות הספר של ירושלים שנמלטו מאזור הקו העירוני המופגז על ידי הירדנים,

הזנחה שמקורה בחוסר מימון לתחזוקה נאותה של הבתים וחוסר מודעות סביבתית של התושבים.

משנות ה-60, הפכה השכונה לבעלת צביון חרדי, דבר שהצריך תוספות בנייה כדי לשכן משפחות גדולות, תוספות שטשטשו את המבנה האלגנטי המקורי.

בנוסף, הרחובות בגבול השכונה הפכו לרחובות מסחריים הומים והרחובות שבתוכה לחנייה

שכונת כרם

בתחומי מקור ברוך של היום בסביבות רח’ דון יוסף נשיא שכנה עד שנות ה-50 שכונת צריפים ופחים דלה בשם “שכונת כרם”.

במקום בו הייתה השכונה, נבנו מבנים מודרניים רבי-קומות. מועד תחילת ההתיישבות ב”כרם” אינו ברור אך סביר כי היא 1889-1890 בערך.

בתקופת קום המדינה, היה בשכונה ריכוז של תלמידי חכמים בולטים.

רב השכונה היה הרב יונה ראם ולאחר פטירתו כיהן אחיו הרב אליהו ראם.

עוד התגוררו בשכונה: הרב אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, הרב יעקב משה ליבוביץ ראש ישיבת קמניץ, הרב חיים אהרן טורצ’ין ראש ישיבת “מצוינים”,

הרב שמואל אהרן יודלביץ, הרב אלעזר שך (לימים ראש ישיבת פוניבז’), הרב זונדל קרויזר, הרב אברהם ברוך גרינבלט (אביו של הרב אפרים גרינבלט),

הרב שמחה בונים אלתר (לימים אדמו”ר מגור), הרב אברהם יעקב זלזניק ראש ישיבת עץ חיים והרב חיים גריינימן.

שכונת בתי הורדנא

נמצאת בין הרחובות שפת אמת, דוד ילין, מיוחס ושוורץ.

נבנתה בשנת 1892 כבתי כוללים של כולל הורדנא.

נבנו בה 34 דירות ובית כנסת על מגרש המכונה “דמשק אליעזר” על שמו של המתעסק בבניה – שמעון אליעזר כהנא שעמל קשות בבניין השכונה שכן כולל הורדנא היה כולל עני.

הכסף להקמת השכונה הגיע מנדבנים פרטיים הקשורים לכולל של הורדנא.

גם בשכונת בית יעקב נבנו בתים על ידי כולל זה לטובת אנשיו.

בית הכנסת בשכונה נקרא גן ירושלים – על שמו של גדליה נחמן ברודר.

מעניין שבבית הכנסת ישנו שעון המכוון לפי שעון ארץ ישראל שלפיו היום מתחיל בשקיעה.

השכונה היא שכונת חצר סגורה דוגמת שכנות חרדיות אחרות בירושלים, וגרמי המדרגות המעוגלים מזכירים את בתי הונגרין ובתי ראנד.

בתי ברוידא

שכונת בתי ברוידא נוסדה ב-1902 והיא שכונה חרדית ברחוב התבור בירושלים, בשולי שכונת נחלאות בצמוד לשכונת כנסת ישראל.

שמה הרשמי הוא “אהלי יעקב”, על שם יעקב ברוידא שתרם לבניין השכונה. השכונה.

השכונה בנויה בקומפלקס בניינים אחד עם שכונת בתי ראנד, וכוללת בניין אחד ארוך בעל שלוש קומות עם קשת במרכזו, וגרמי מדרגות בצדו האחורי.

השכונה נבנתה כמיועדת לזרם הפרושי הליטאי. התושבים בה מתגוררים בדמי מפתח ושייכים להקדש ברוידא.

בתי ראנד

שכונת בתי ראנד נמצאת ליד שכונת בתי ברוידא ליד הרחובות שומרון ותבור.

את הבניין בנה ר’ מנדל ראנד חסיד צאנז שעלה מגליציה לצפת בשנת 1901 ומשם עלה לירושלים.

בירושלים, גר בשכונת מאה שערים ואחר כך בעיר העתיקה בחצר ורשה שבקצה רחוב היהודים.

הוא קנה בית גדול ברובע המוסלמי ברחוב הגיא, במקום הקרוב ביותר להר הבית, ומספרים שעשה זאת כיון שהוא היה כהן ורצה שכאשר יבוא המשיח הוא יהיה הראשון שהגיע להר הבית.

את הבית שבנחלאות בנה בשנת 1909.

בבניין המרכזי בן 2 הקומות, בנה 18 דירות ובבניין בית המדרש בנה עוד 4 דירות וכמובן בית מדרש מפואר.

בחצר, נכרו 3 בורות: שניים לשתיה ואחד לכביסה.

בבתי ראנד מקווה טהרה המשרת עד היום את כל שכונות הנחלאות במרכז העיר.

לצד המקווה, יש מקווה קטן חיצוני שנועד לכלים.

הבתים נועדו לחסידים וגם מנחם מנדל ראנד גר כאן, וכמובן שגם בית המדרש הוא בנוסח החסידים – ספרד.

מעניין שמרכזו של בית המדרש ריק מספסלים שנמצאים סביב 4 הקירות שכן החסידים נוהגים לרקוד במרכז ובשעת תפילתם הם הולכים מרוח לרוח.

בבית הכנסת הפרושי שבבתי ברוידא הספסלים מסודרים על פני כל מרכז בית הכנסת.

השכונה מפורסמת מאד במדורת ל”ג בעומר הנערכת בה ומכל רחבי העיר נוהרים אליה.

כמו בבתי ברוידא נבנו גם כאן מגדלי שירותים מחוץ לבתים ורק מאוחר יותר הוכנסו השירותים לתוך הדירות.

אוהל שלמה

שכונת אהל שלמה היא שכונת חצר שנמצאת ממזרח לרחוב הטורים ושכונת שערי ירושלים, גם היא כעין שכונת חצר, שנמצאת ממערבו.

השכונות מכונות “אבו בסל” על שמו של יצחק ליפקין  שהגיע לירושלים מחברון ועסק במסחר בירקות וכך נולד כינויו – אבו בסל.

השכונות היא שכונת מסחר שנבנתה ב-1894.

לליפקין היה שותף לבנית השכונה יחד עם שכונת שערי ירושלים.

שכונת בית יעקב

השכונה נמצאת ממערב לשוק מחנה יהודה ולרחוב בית יעקב ומדרום לרחוב יפו ובמרכזה סלולה סמטת דוד אבישר.

תחילתה של השכונה בשנת תרל”ה-1875, אז קנו חברי “הרחבת הבונים” את האדמה ותכננו להקים בה שבעים בתים.

אולם, קשיים כספיים מנעו מהם מלהתחיל בבנייה, ורק שנתיים מאוחר יותר בשנת תרל”ז-1877 נמצא הפתרון.

שלושה אנשים תרמו מכספם ומזמנם והם:

רבי משה גראף, רבי יוסף ריבלין, רבי שמואל הומינר ור’ יעקב בלומנטל אשר בנה בשכונה כמה ממוסדות הציבור: את המקוואות, את בורות המים ואת התנורים.

בית יעקב נוסדה על ידי חברת משתכנים בהנהלת רבי משה גראף, אחד מהממונים ועסקני כולל הורדנא של עדת הפרושים האשכנזית וחבר הוועד של מאה שערים.

כמו כן, בין המייסדים נמנה גם יחיאל צבי צימרינסקי. השכונה נקראה בית יעקב על שם 70 הבתים שרצו המייסדים לבנות בה

“כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים” (בראשית מ”ו כ”ז) .

שכונת בית יעקב היא השכונה התשיעית שהוקמה בירושלים המערבית וכן השכונה האחרונה שנוסדה בירושלים לפני העלייה הראשונה.

מיקום היסטורי זה, על התפר בין “היישוב הישן” לתחילת ה”יישוב החדש” וההתעוררות הציונית לא נעשה במכוון אבל מחדד את ההבדלים וקווי הדמיון בין זרמים אלו בתולדות יישוב ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט.

אבל החברה התנהלה בכבדות ולאנשים לא היה כסף עבור הבתים ובסופו של דבר בא לעזרתם הכולל של הורדנא שנתן הלוואה של 700 נפוליאונים.

כאשר היו צריכים לפרוע את ההלוואה לא היה להם מספיק כסף ולכן 10 דירות עברו לידי הכולל לצורך מגורי תלמידי חכמים שלו.

שורת הבתים בעלי הכיפות המופנים לרחוב יפו שייכת עד היום לכולל הורדנא.

במרכז, השכונה הבית הכנסת שתרם יהודה לויטס מבירמינגהאם שבאנגליה.

בחדרים ליד בית הכנסת שכנן סניף של ישיבת עץ חיים.  בשנות ה-40 הייתה במקום ישיבה בשם “תורת ירושלים” ששימשה כמכינה לישיבת מרכז הרב.

בבית הכנסת, רהיטים שנוצרו על ידי תושבי השכונה דוד ומנדל כהן.

דוד כהן קיבל מהמלך הירדני עבדאללה הזמנה לייצר את רהיטי ארמונו בעמאן.

על קירות בית הכנסת ציורים פרי מכחולו של הצייר יצחק ב”ק.

לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)