אעבלין הוא כפר ערבי מוסלמי-נוצרי בגליל התחתון.
לפי סברת החוקרים, הכפר אעבלין שכן בצדו המזרחי של עמק עכו, על אם הדרך הרומית העתיקה המחברת בין עכו לטבריה.
הישוב מוזכר במקורות היהודיים החל מן התקופה הרומית בשם אבליים (תוספתא עירובין רפ”א ע’ 138) ונחשב לישוב יהודי שכלל בית כנסת.
פירוש השם “אבל”, לפי אחת ההצעות, הוא יובל מים.
פירוש זה מתאים לאור העובדה ששם המקום מגיע מנחל אבליים הסמוך.
בשנת 1047 לספירה, ביקר במקום הנוסע המפורסם נאסר ח’סרו וכתב: “והמשכתי לכפר אחר, הנקרא אעבלין ובה קבר הוד עליו השלום בקרתי בו … כמו כן בקרתי שם בקבר הנביא עזיר עליו השלום”.
הכפר לא מופיע בחוזה הברית הממלוכי-צלבני מאמצע המאה ה-13 לספירה, ולא ברשימת מיסוי עות’מאנית מהמאה ה-16 וכנראה חידוש ההתיישבות במקום אירע רק בתחילת המאה ה- 18 לספירה, בתקופת השליט ד’אהר אל-עומר, אשר הקיף את הישוב בחומת גדר מחוזקת במגדלים על שטח קטן מן העיר העתיקה.
בימי ד’אהר אל-עומר נבנה בכפר מסגד גדול על ידי אחיו של השליט, יוסף בשנים 1766-7.
תוספת למסגד נבנתה מאוחר יותר במאה ה-20, ובו משולבת הכתובת בערבית המתעדת את בניית המסגד.
באעבלין, נמצאו אבנים שעליהן חקוקות מנורה ואבן ועליה כתובת ארמית קדומה.
סברה אחרת למקורו של שם היישוב היא שהיישוב נקרא על שמו של בית אחד שנשתמר בכפר מאז התקופה הצלבנית ושמו “בית אבלין”.
ליישוב חשיבות במסורת הקתולית המקומית, מפני שבו נולדה בשנת 1846 הנזירה הכרמליתית מרים בוארדי, אשר הוכרזה כקדושה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1983.
בכפר, עובר מעיין המוקדש לה.
בית הבד של משפחת דאוד הוא היחיד בארץ שנותר בשלמותו שפועל עוד מלפני שנת 1949.
בית הבד נוסד ב-1926 ויש להם עוד מספר מבנים באזור גרעין הכפר העתיק.
במתחם הבניינים של משפחת דאוד, ניתן למצוא בנוסף חדרי קמרונות מהמאה ה-18, חדר מהתקופה הרומאית, בור מים מהתקופה הביזנטית, חומה מהתקופה הצלבנית, ורצפה מהתקופה העות’מנית ואת שרידי ביתה של מרים בוארדי.
משפחת דאוד הפעילה את בית הבד עד שנת 1992, אז עברו לייצר שמן זית בבית בד מכני מודרני.
בעבר, היו משפחות הכפר מביאות את הזיתים שלהן אל בית הבד בתקופת המסיק, ומשאירות כתשלום 10 אחוז מן השמן המופק.
בית הבד היה הומה בתקופה הזו, והופעל ללא הפסק כמעט מן השעה 6 בבוקר ועד 2 לפנות בוקר.
שיטת הכבישה החדשה כוללת חימום באמצעות מים, דבר המקשה על הפרדת השמן מן המוהל, אבל שמן זית איכותי, לפי דבריו של אסעד, אפשר לעשות רק בכבישה קרה.
בית הבד בערבית נקרא “מעצרה”, בדומה לפעולת הפקת שמן הזית בעברית שנקראת “עצירה”.
בסלון המשפחתי, התכנסו עשירי הכפר .
ליד בית הבד, שוכן הדיוואן (סלון הגברים) המשפחתי.
סבו של אסעד, בעל הבית היה מן העשירים המכובדים בכפר, ובסלון הזה ישבו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נכבדים מהאזור כולו.
סוחרים הגיעו אליו כדי לרכוש תוצרת חקלאית, שיח’ים התכנסו בו כדי לפתור סכסוכים וחיילים עות’מאנים, שחיפשו בכפר עריקים נוצרים, היו מתרווחים על הספות האדומות, אוכלים לשובע ועוזבים בידיים ריקות מבלי שהעזו לחפש במחסני המשפחה.
היום, משמש החדר מוזיאון חי.
תעודת הבגרות של האב, בוגר אחד המחזורים הראשונים שזכו לקבל תעודה כזו מן המנדט הבריטי, תלויה על הקיר ליד תמונתו.
מרים בוארדי הייתה נזירה נוצרייה ממוצא לבנוני שהוכרזה קדושה על ידי האפיפיור פרנציסקוס ב-17 למאי 2015.
שרדי בית הקדושה הפכו לאתר עליה לרגל שמגיעים אליו צליינים ותיירים מהארץ ומחו”ל, ומצויים במתחם של משפחת דאוד בגרעין הכפר העתיק.
ב-1960, היתה בוארדי לתושבת ארץ הקודש הראשונה שהוכרזה כמקודשת על ידי האפיפיור.
בימי חייה הקצרים שהתחילו באעבלין, הספיקה להתייתם מהוריה, לשרוד ניסיון רצח, להתנגד להמרת דתה ולפעול ברחבי העולם מטעם המסדר הכרמליתי.
למרות שייכותה למנזר הקתולי, היא זוכה לכבוד רב מכל העדות באזור.
מרים בוארדי נולדה ב-1846 בבית כפרי פשוט.
כמו הרבה סיפורי קדושים, גם הסיפור של מרים לא ברור למדי, ויש בו אלמנטים מיתיים.
המסורת מספרת ש-12 פעמים ניסו הוריה להיכנס להריון ללא הצלחה. בייאושם, עלו לרגל לכנסיית המולד בבית לחם, התפללו ונדרו נדרים – וכעבור תשעה חודשים נולדה מרים.
שנה לאחר מכן, נולד לה גם אח, וכעבור שנה, כשהאחים היו לא יותר מתינוקות – התייתמו מהוריהם.
מרים נמסרה למשפחת האם באעבלין, והאח נמסר למשפחת האב בחורפיש. הם לא התראו יותר לעולם.
מהסיפורים על מרים, עולה תמונה של ילדות לא פשוטה כלל וכלל: מרים לא דיברה עד גיל מאוחר ונהגה לחפור לעצמה בורות בחלקת הזיתים ולשכב בתוכם, כשהיא מדמיינת איך זה להיות מתה.
יחד עם זאת, היא בילתה שעות על הברכיים בכנסייה והרגישה שישו ומריה מלווים אותה ומשגיחים עליה.
כאשר מרים הייתה בת 12, היגרה משפחתה למצרים וכעבור שנה החליטו להשיא את מרים לקרוב משפחה מבוגר.
היא אמרה שהיא רוצה להינשא רק לישו, וכעונש, היא נשלחה לחיות ולעבוד עם המשרתים.
באומללותה, מצאה מקור של תמיכה אצל משפחה מוסלמית שפרסה חסותה על היתומה, אך יחסיה עם המשפחה המוסלמית נהרסו כשרצו שתתאסלם.
משלא הסכימה להמיר את דתה, גירשה המשפחה את מרים הצעירה לרחוב.
נזירה מסתורית אספה אותה וטיפלה בה במסירות. כשהחלימה הנערה, היא נשלחה למסדר הכרמליתי בצרפת.
אחרי שחייתה ועבדה במנזר בצרפת, מרים נסעה להקים מסדרים כרמליתיים בהודו ומשם חזרה לארץ הקודש, שבה יכול היה המסדר להפיק תועלת מהערבית שבפיה.
היא הייתה שותפה בהקמה של מנזרים בנצרת ובבית לחם, ולפי אחת הגרסאות הייתה האחראית לחידושו של האתר אמאוס ליד לטרון, אחרי שמרים הבתולה התגלתה לה בחלומה והעבירה לה מסר שזה המקום שבו ישו התגלה לאחר מותו.
היא הלכה לעולמה בגיל 32, כתוצאה מנמק ביד שבורה לאחר שנפלה.
הקדושה ושרידי ביתה נמצאים במתחם של משפחת דאוד שהוזכר בבית הבד.
לפני שנים אחדות הלך דאוד, בעל המקום ללמוד שימור במכללה האקדמית גליל מערבי ופרויקט הגמר שלו היה בעצם שיחזור ושימור בית הקדושה.
העבודה בוצעה על חשבונו, יחד עם חבריו ומכריו, בפיקוח מחמיר של רשות העתיקות.
כאן באים לידי ביטוי אווירת הקדושה, נועם המידות והדו-קיום.
מפעל דבש שאהין הוקם בשנת 1994 ע”י הדבוראי שאהין שאהין.
המפעל ממוקם בכפר ומפיקים בו לא רק את הדבש המשובח אלא גם מוצרי בריאות על בסיס דבש.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
במאמר הקודם ביקרנו את נחל שלף, שזורם לתוך נחל דליה. היום נגלה את נחל דליה עצמו - נחל איתן ושופע ולאורכו אתרים מרתקים שונים. הרוח בערבי הנחל בניגוד לנחל שלף, נחל דליה הוא איתן - המים זורמים בו...
מי שאף פעם לא טייל בחיפה יופתע בודאי לגלות שניתן לחצות את חיפה ולעבור בין השכונות שלה בשבילים בטבע, להיעלם אל תוך כל הירוק הזה ולהגיח מהצד שני. ואדי אזוב הוא רק אחד מ”קיצורי דרך” המפתיעים...
בארץ, לא צריך ללכת רחוק כדי לפגוש בהיסטוריה. היא כאן איתנו, בדת היהודית, בחדשות ובעובדה שאנו שוב כאן, אחרי אלפיים שנות גלות. גם כאן, ביער לביא, תוכלו לפגוש בהיסטוריה מתחת לענפי העצים הגבוהים ולצד החניונים הנוחים. מי אחראי...
