כפר גלעדי הוקם באצבע הגליל באמצע מלחמת העולם הראשונה בתאריך 21.10.1916 על אדמות שנרכשו על ידי ארגון יק”א.
המתיישבים הראשונים בכפר גלעדי היו חברי אגודת השומר שנוסדה בשנת 1909 , שהיה המשכו של ארגון בר גיורא.
החברים המקימים היו ישראל ומניה שוחט, יוסף טרומפלדור, ישראל גלעדי ומניה לויטין ויצחק בן-צבי,יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד, יחזקאל ניסנוב, מנדל פורטוגלי, צבי בקר, ומשה גבעוני (גולדשטיין).
שאיפת המייסדים, שהיו שומרים במושבות העבריות בארץ ישראל, הייתה להתיישב על גבולות הארץ, אזורי הספר המסוכנים ולכן בחרו להתיישב על גבעה בקרבת הגבול עם המנדט הצרפתי דאז.
האמונה הייתה אז שגבולות הארץ נקבעים בהתאם לתחומי ההתיישבות.
צריף העץ שמכונה גם צריף הראשונים נראה למרחוק ונקרא בפי הערבים “התחשיבה”, וסימל את הישוב הקטן בחיתוליו.
השם הראשון שעלה על הפרק הוא “גבעת השומר” אך לבסוף הוחלט על השם “כפר בר־גיורא”, על שמה של אגודת ברגיורא, גלגולה הקודם של אגודת השומר ו שחבריה הקימו את “השומר”.
בשנת 1918, עם מותו של חבר הארגון, ישראל גלעדי, שהיה מראשי “השומר” ומנהיג הקבוצה שהתיישבה במקום, הוחלט לקרוא את היישוב על שמו.
כפר גלעדי כמו תל חי ויישובים אחרים בסביבה היו חלק מההתיישבות החדשה בתחילה המאה ה-20 באצבע הגליל.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמצא היישוב בתחילה בתחום המנדט הצרפתי על סוריה, מאוחר יותר תוקן הגבול ואזור אצבע הגליל צורף למנדט הבריטי על ארץ ישראל.
הימצאות היישובים היהודיים באצבע הגליל תרמה להחלטה על צירוף האזור לארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר חיפשו הטורקים ששלטו באותה עת בארץ את אנשי הארגון המחתרתי ניל”י , הם אסרו את כל הגברים במקום והיישוב ננטש.
הישוב הקטן ננטש פעם נוספת בחודש מרץ 1920 אך שבעה חודשים לאחר מכן, שבו המתיישבים למקום.
בספטמבר 1921, הצטרפו אנשי ארגון “השומר” מכפר גלעדי לגדוד העבודה, ובשנים שלאחר מכן קלט הקיבוץ מאנשי הגדוד.
בשנת 1926, התאחדו שני הקיבוצים השכנים לקיבוץ אחד ושמו: “כפר גלעדי-תל חי”.
לאחר הצטרפות קיבוצי “גדוד העבודה” לקיבוץ המאוחד קלט כפר גלעדי בשנת 1932 את “קיבוץ טבריה” של תנועת נצ”ח, מעולי המדינות הבלטיות וברית המועצות.
בשנת 1936, הגיעו לקיבוץ עולים מגרמניה ובהמשך הגיעו קבוצות רבות של נוער מניצולי השואה ועולים מארצות המזרח.
במהלך שנות ה-30 וה-40, שימש כפר גלעדי כתחנת מעבר מרכזית למעפילים שעלו לארץ באופן בלתי לגאלית דרך סוריה ולבנון.
העולים דרך לבנון הוסתרו תחילה בכפר גלעדי, הועברו לקיבוץ איילת השחר, משם המשיכו לראש פינה ולאחר שצוידו בתעודות ובבגדים מתאימים נשלחו לחיפה
בשיטה זו, עברו בכפר גלעדי כ-8000 עולים שהגיעו לארץ באופן בלתי חוקי.
במלחמת העולם השנייה, נדרשו החברים להתפנות בשל הסכנה שנשקפה לארץ מהצבא הצרפתי הפשיסטי של וישי ששלט בסוריה.
היישוב לא פונה, פרט לילדים שהועברו זמנית לקיבוץ תל יוסף.
בשנות המאבק בבריטים, שימש בסיס לפלוגות השדה לפלמ”ח ובסיס להעפלה דרך מגבולות לבנון וסוריה.
מוזיאון “בית השומר” הוקם על ידי אנשי ארגון “השומר” כדי להנציח את מורשתו של ארגון נועז זה.
הוא אחד מ-12 מוזיאונים של משרד הביטחון ונחנך ב-1969. המוזיאון הוקם על ידי אחרוני ארגון ה”שומר”- רחל ינאית בן צבי, מאיר ספקטור, ונחום הורביץ.
אנשי “השומר” היו פורצי דרך בתקופת העלייה השנייה בהקמת ארגון הגנה ושמירה על היישוב היהודי בארץ ישראל, בהקמת התיישבות וחקלאות עברית ענפה.
במוזיאון, מוצגים פסלי ברונזה של הפסלת בתיה לישנסקי, מספר סרטים קצרים, תמונות ופריטים אותנטיים מאותה התקופה – כלים חקלאיים, כלי נשק, תלבושות של הארגון ועוד.
שחזור חדר האורחים של תל-חי ובנוסף מוקרן סרט המספר על התגלגלות המאורעות באזור על ידי צאצאי חברי ארגון “השומר”.
OLYMPUS DIGITAL
הסליק הראשון בקיבוץ נחפר בשנת 1922, מתחת לאורוות סייחים בעלת מראה תמים למדי, בקצהו המזרחי של הקיבוץ.
חמישה מחברי הקיבוץ חפרו אותו בחשאיות במשך כשנה.
אורכו היה חמישה מטרים והוא כלל חדר במידות צנועות ובנוסף נחפר מסדרון לצרכי מילוט באורך של 20 מטרים.
הסליק היה סוד כמוס עד שנת 1983, והיה ידוע לחברי קיבוץ בודדים בלבד.
סליק ההגנה: בשנת 1936, פקדו על חברי היישובים לבנות מחסנים ולהסתיר את כלי הנשק שלהם.
גם הסליק הזה נחפר מתחת לבתי הקיבוץ בלי ידיעת החברים והיה סוד כמוס.
בשנת 1975, הוחלט להקים מעל הסליק מפעל לייצור מסגרות משקפיים, וחבר הקיבוץ ששמר את סוד מחסן הנשק נאלץ לגלות אותו.
אנשי המשטרה שנכנסו למקום גילו כלי נשק מתוחזקים היטב.
בשנת 1996, הוחלט בקיבוץ, בסיוע ה’מועצה לשימור אתרים’, לפתוח את הסליק לקהל הרחב.
בהמשך, הוקם גם מוזיאון קטן המספר את תולדותיו של הסליק ומראה מוצגים ממנו.
תל חי הייתה חווה חקלאית קטנה בראשית תקופת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל ומהווה את אחד מסמלי ראשית ההתיישבות והאחיזה בקרקע.
בקיץ 1907, עלו אל הקרקע מספר מתיישבים על אדמות תלחה שנרכש בסמוך למושבה מטולה, על ידי הברון רוטשילד באמצעות חברת יק”א.
המתיישבים בנו חווה קטנה בצורה של חאן עשוי אבני בזלת שנקרא אז “החאן בטלחה”, ונבנו בה עוד מספר מבנים כגון רפת, אורווה, חדר אוכל וחדר שינה.
במרכז החצר, מונחים כלי עבודה חקלאיים הממחישים את שאיפתם של מתיישבי תל-חי לחיי עמל והרמוניה.
בהתאם להסכם סייקס-פיקו, אשר הגדיר את חלוקת שטחיה של האימפריה העות’מאנית במזרח התיכון בין צרפת ואנגליה ולהסכם דוביל שנחתם ב-15 בספטמבר ב1919 בין לויד ג’ורג’ ראש ממשלת בריטניה לבין ז’ורז’ קלמנסו ראש ממשלת צרפת.
פינו הבריטים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין אזור עמק החולה ומזרח הגליל העליון, והשטח עבר לשלטון המנדט הצרפתי.
השלטון הצרפתי באזור היה רופף ולא יציב וכבר ב-12 בדצמבר 1919 החלו התקפות של כנופיות ערבים שמרדו בשלטון המנדט הצרפתי ורצו לסלקו מן האזור.
תושבי ארבעת היישובים היהודיים שהוקמו בגליל העליון – כפר גלעדי, תל חי, חמארה, ומטולה עשו כמיטב יכולתם כדי להישאר ניטרליים בכל הקשור לסכסוך הערבי-צרפתי.
מטולה הייתה מושבה שמנתה כ-120 איש, אך רובם הגדול של תושביה נמלטו לצידון בסוף 1919, בעוד שבכפר גלעדי ותל חי היו רק כ-20 איש בכל יישוב.
הם שלחו קריאה ובה בקשת סיוע להגנה ולשמירה שיגיעו ממרכז הארץ לחיזוק המקום.
אל תל חי הגיעו מספר מתנדבים, בפיקודו של יוסף טרומפלדור, שלחם במלחמת רוסיה-יפן ב1905 ואיבד שם את ידו.
ב-12 בדצמבר 1919, נהרג בתל חי המתיישב שניאור שפושניק בעקבות ירי שמחה של שודדים ערביים לאחר ביזת אחד הכפרים בסביבה.
עוד אירוע טרגי קרה כאשר ב-6.2.1920 לאחר מאבק עם שודדי בהמות נהרג בשדה סמוך לתל חי אהרון שר שבא לעזרת היישוב הנצור.
ב-1.3.1920, הגיעה אל חצר תל חי קבוצה גדולה של ערבים בדואים חמושים, שבראשם עמד כאמל אפנדי.
הם הורשו להיכנס מכיוון שדרשו לבדוק אם אין כוחות צרפתיים בחצר.
בחיפושיהם, הגיעו הערבים אל “העלייה” (הבניין המרכזי בחצר) ושם עלו לקומה השנייה.
לפי אחת הגירסאות, דרש כאמל מדבורה דרכלר, שהייתה חברת ארגון ה”שומר” ונשאה על עצמה אקדח, שתמסור לו את אקדחה.
דבורה סירבה וכשכאמל ניסה לחטוף את אקדחה נפלט כדור.
טרומפלדור ששמע את הירייה נתן הוראה להשיב באש ומיד התחיל קרב יריות.
התוקפים, בתחילת הקרב, הטילו פצצה שנשאו עימם לתוך חדר העלייה.
שרה צ’יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף ששהו בחדר העלייה נהרגו מהפיצוץ, יצחק קנייבסקי ששהה שם עימם נפצע קשה.
מחדר העלייה, היו הערבים בעמדת צליפה מצוינת על החצר.
להתקפה הצטרפו גם המוני ערבים שהיו מחוץ לחצר.
יוסף טרומפלדור שניסה לצאת מחדר האוכל אל המדרגות לחדר העלייה נפצע בידו וחזר פנימה.
כשניסה יוסף לצאת שוב, נפצע בבטנו ופונה על ידי חבריו לתוך חדר המשפחה ששימש בעת הקרב כחדר הפצועים.
יעקב טוקר, שעמד על סולם ליד שער החצר וניסה להדוף בירי את הפורעים, נפצע ונפל לאחוריו אך בשל המרחק בינו לבין שאר החברים פונה לתוך חדר הפצועים רק עם שוך הקרב.
לאחר שניהלו משא ומתן בצעקות עם כאמל והקרב תם, החליטו מגיני החצר לנטוש את תל חי ולהעלות באש את המקום.
משלחת של כ-15 אנשים הגיעה לעזור למגיני החצר, ביניהם הגיעו ד”ר גרי ואברהם הרצפלד בזמן הטיפול בפצועים עלו כולם לכפר גלעדי.
טרומפלדור נפטר בדרך מפצעיו.
אברהם הרצפלד כתב ביומנו כי לשאלתו “מה שלומך” ענה טרומפלדור: “לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל.
יומיים לאחר מכן, נטשו האנשים את כפר גלעדי והדרימו אל היישוב איילת השחר שהיה בשטח שבשליטת המנדט הבריטי.
בעקבותיהם, נטשו גם תושבי מטולה את היישוב.
הכוחות הצרפתיים לחמו בצורה נחרצת נגד כנופיות הפורעים הערביים בגליל העליון, עד להשגת שקט בחודש יולי 1920.
באוקטובר, חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו ויישבו אותם מחדש.
בסוף השנה, נמסר האזור לשליטה בריטית במסגרת ההסכם וכך נוצר חבל הארץ הידוע בשם “אצבע הגליל”.
עמידתם של מגיני תל חי הייתה לסמל של התיישבות וגבורה, ובקרב היישוב רווחה האמונה כי בזכותם נכללה “אצבע הגליל” בתחום שלטון המנדט הבריטי ואחר כך בתחום מדינת ישראל.
בשנת 1926, הישוב אוחד עם קיבוץ כפר גלעדי, ותושביו עברו אליו.
סמל הגבורה בקרב תל חי- הפסל מעשה ידי הפסל המוכשר אברהם מלינקוב, נחנך בתאריך 22.3.1934 בבית הקברות בין תל חי לכפר גלעדי.
כאנדרטה וכמצבת קבר לזכר 8 ההרוגים בקרב תל חי ב-1.3.1920.
המצבה המסיבית משמשת ככן הנושא את פסל האריה, עשויה מאבן תצורת כפר גלעדי.
בחזית לוח האבן, חקוקה הסיסמא האל-מותית “טוב למות בעד ארצנו” שאותה טבע יוסף טרומפלדור בזמן שהלך לעולמו מפצעיו במהלך הקרב על תל חי.
מתחתיה חקוקים שמותיהם של 8 חברי תל חי שנפלו בקרבות- דבורה דרכלר, יוסף טרומפלדור, יעקב טוקר, בנימין מונטר, שרה צ’יזיק, שניאור שפושניק, וולף שרף ואהרון שר.
האריה מפוסל בסגנון פיגורטיבי עתיק בהשראת תבליטים אשורים עתיקים.
פניו של הפסל פונות לכיוון מזרח וראשו מורם בשאגה. האופן בו שואג האריה, כשראשו כלפי מעלה, אינו מסמל כוח או ניצחון אלא מביע כאב.
הפסל נחשב מראשוני האנדרטאות להנצחה בארץ ישראל, ומהווה סמל של האמנות “הכנענית”.
בצמוד לפסל, נמצא בית הקברות של כפר גלעדי ובו טמונים חללי ארגון השומר וחללי צה”ל.
הנה תרגיל בדמיון מודרך דמיינו לכם שאתם מסתכלים למזרח ופתאום, בהפתעה גמורה, יוצאת השמש. דורות של עולי רגל לא היו צריכים לדמיין כך, אני חושבת, הם הרגישו אחרי שעלו על ההר האחרון לקראת כניסתם לירושלים וראו, סוף סוף. אנחנו נתרכז בהר...
במאמרים קודמים, יצא לי להשתמש בביטוי העברי המעולה "כעץ שתול על פלגי המים". כמו שאתם יודעים, הביטוי מתייחס למשהו (או מישהו) שצומח בתנאים אופטימליים. אבל הביטוי מתייחס בעיקר לעץ. הפעם אני רוצה להתייחס דווקא לפלגי המים אותם נחלים שעליהם...
סיור היסטורי בסטייל בשרונה שרונה בעבר זרונה, מתחם בילוי, קודם שטח צבאי סגור חלק מהקריה, לפני כן מחנה יהושוע שמאז כ״ט בנובמבר שימש לייסוד צה”ל הצעיר והחטיבות ושיכון משרדי ממשלה, לפניו מחנה צבאי בריטי ולפני כן...
