המוביל הארצי (הידוע גם בתור “מפעל הירדן”) הוא קו אספקת מים המשתרע על רוב שטחה של מדינת ישראל וכולל תחתיו את מרבית מפעלי המים הפזורים לאורכה.
תפקידו העיקרי הוא לווסת את אספקת המים כך שיגיעו ממקורות המים העיקריים של ישראל, אשר רובם פזורים באזור הצפון, לכל מקום במדינה – אפילו למדבר הצחיח ביותר.
הצורך להוביל מים מצפון המדינה עד לדרומה עלה לדיון עוד בראשית ההתיישבות בארץ.
ב-1939, ביקר בארץ ד”ר וולטר קליי לאודרמילק, מומחה ברמה עולמית לשימור קרקע, ופרסם ספר בו פירט תוכנית להעברת המים.
באותה שנה, פנה ארתור רופין, ראש אגף ההתיישבות בסוכנות היהודית, אל מי שהיה מומחה בהנדסת מים דאז, שמחה בלאס, וביקש ממנו לתכנן את קו האספקה המדיני.
לאחר מספר שנים של תכנונים, הוכן המסמך הרשמי בנושא, אולם רק לאחר הקמת המדינה התאפשר להתחיל בפיתוח הלכה למעשה.
ב-1956, הועבר הפרויקט אל חברת מקורות, אשר חולשת עליו עד עצם היום הזה. בשנת 1964, הסתיימה הנחת התשתיות, והמוביל הארצי יצא לדרך.
מאז הקמתו ועד היום, המוביל הארצי מתחיל סמוך לאגם כנרת. שם, נשאבים המים בשתי נקודות (תחנת צלמון ומנהרת עלבון) ועוברים במספר נקודות ציון עד שמגיעים אל “מאגר אשכול” שבבקעת בית נטפה ובהמשך לגבעת שומרון, רמת מנשה וראש העין.
ממקום זה, באמצעות צינורות של מפעל ירקון-נגב, הם מולכים דרומה, תוך שהם משתלבים במפעלי המים האזוריים הפזורים לאורך הדרך.
שהקמת מסלול שכזה אינה דבר פשוט כלל.
המתכננים נאלצו להתמודד עם הרים ונחלים רבים, אשר הקשו רבות על הנחת התשתית, אולם באמצעות חפירת מנהרות בהרים וחציית הנהרות התאפשרה פעולה זו.
המוביל הארצי יועד על ידי מתכנניו להוביל מים לחקלאות, בעוד שמי השתייה תוכננו להיות מועברים באמצעות מערכות אחרות.
בהתאם לכך, ועל מנת לחסוך בהוצאות ובזמן הקמה, המוביל כלל תעלות ומאגרי מים פתוחים, ללא מערכת לסינון או לטיהור המים.
לאחר שהקמתו של המוביל הועברה לחברת מקורות, הוחלט לשנות את ייעודו, כך שיספק מי שתייה אל הברזים.
מכיוון שנקבעו תקנות מחמירות לטיב המים המתאימים לשתייה, החלה חברת מקורות להתקין מערכות שונות לחיטוי ולטיהור המים לאורך המוביל, וכן לבצע בו בדיקות לבקרת איכות.
מאז, איכות המים רק הלכה והשתפרה.
נכון לימינו, איכותם של מי השתייה שמועברים במוביל הארצי היא מהגבוהות בעולם.
כתוצאה מכך, לא מפתיעה העובדה כי כיום המוביל הארצי מספק למעלה ממחצית מי השתייה בארץ (להבדיל משנותיו הראשונות, בו כ-80% מנפח המים הוקצו לחקלאות).
גם אם ניתן היה למצוא בעיות וזיהומים נקודתיים לאורך השנים, הרי שמרבית המומחים סבורים כי המים אשר עוברים במוביל הארצי ראויים לשתייה, ואף מעבר לכך.
לטענתם, אין כל סכנה בריאותית בצריכתם של המים הללו לשתייה.
יש אומרים שאיכותם לא נופלת מזו של מים מינרלים לשתייה, הנצרכים על ידי ישראלים רבים.
מאגר אשכול, המכונה גם מתקן אשכול, הינו מתקן ישראלי לטיפול במי שתייה, המשמש לוויסות וסינון מי המוביל הארצי.
העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל.
המתקן ממוקם בבקעת בית נטופה שבגליל התחתון, מצפון לכביש 77 ושמורת יער סוללים, מצפון מזרח למחלף המוביל, ממזרח ליישוב ביר אל-מכסור, ומדרום ליישוב חנתון.
המתקן נקרא על שמו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, וממקימיה של חברת “מקורות”.
המתקן כולל שני מאגרי מים גדולים, מתקן הכלרה וסינון, ומרכז מבקרים של חברת מקורות, שהיא כידוע חברת המים הלאומית של מדינת ישראל.
מטרתו של המאגר הראשון הוא לשקע את כל הפסולת במים ולטהרם לשתייה.
מהמאגר הראשון, זולגים באיטיות מים אל המאגר השני, שתפקידו הוא לווסת את מימי המוביל הארצי.
אחרי שהמים יוצאים משני המאגרים, הם עוברים טיהור נוסף בכלור וסינון כראוי כדי להביאם לדרגה של מי שתייה.
מרכז המבקרים הססגוני, ומתאים לכל המשפחה.
מציע הסבר מפורט על תהליך הפיכת המים הנשאבים מהכנרת למים ראויים לשתייה, ועל משק המים והשפכים בישראל.
כמו כן, קיימת מהמרכז תצפית על המאגרים.
לפי התוכנית המקורית של המוביל הארצי (של הייז), הייתה בקעת בית נטופה מוצפת והופכת למאגר מרכזי, בנפח השווה לרבע מהכנרת לערך.
בשנות החמישים והשישים המוקדמות, עמד בה סכר בגובה 45 מטרים. לבסוף, התקבלה תוכנית של ג’ון ס’ קוטון, והסכר כיום משולב במאגרי המים.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
תל חצור הוא התל המקראי הגדול ביותר בארץ ישראל. שטחו כ-800 דונם והוא נמצא בגליל העליון בסמוך לקיבוץ איילת השחר, ממערב לקיבוץ. שמו בערבית של התל הוא “תל אל קדח”. בדרך לתל נעצור לברכה בסמוך לתל חצור,...
שרידיה של עיר קדומה בת כ-5,000 שנה. לשיא מעמדה וחשיבותה הגיעה העיר בתקופה הכנענית ובתקופה הישראלית. בתקופה הכנענית, נקראה העיר “לַיִש” או “לשם”. העיר נזכרת במקרא, ובמיוחד מסופר על כיבוש העיר בידי בני שבט דן, שהיגרו לכאן...
יש אנשים שלא צריכים שני שמות. מספיק לומר “מדונה” או “פרינס” כדי שיידעו על מי מדובר ובמקרים רבים – גם מה הם עשו. בעבר הישראלי, יש לנו מישהי כזאת – “רחל”, הידועה יותר כ”רחל המשוררת”. אחת המשוררות...
