הר עצמון מתנשא לגובה של 547 מטרים מעל פני הים, והוא המערבי ביותר מבין רכס הרי יודפת.
בקרב הערבים, היה ההר מוכר כג’בל דידבה שמשמעותו בפרסית הוא “שומר” או “צופה”.
חוקרים זיהו את ההר במרכז הגליל כמשקיף על העיר ציפורי, בו התבצרו כמה אלפי יהודים בזמן המרד הגדול, ואשר בו לבסוף נהרגו בידי הרומאים.
אולם, בימי המנדט הבריטי היה ידוע הר מירון בשם “הר עצמון” ועל כן התייחסו להר כ”הר עצמון ההיסטורי”.
בשנת 1953, קבעה ועדת השמות הממשלתית שאין להשתמש בשם “הר עצמון” בהתייחס להר מירון ושהוא ייוחד לג’בל דידבה.
הזיהוי של “הר עצמון” של יוסף בן מתתיהו כהר עצמון, אינו הזיהוי היחיד.
בשנת 1879, הביא גוסטב בוטגר בלקסיקון שלו זיהוי של הר מירון כעצמון של יוסף בן מתתיהו. גוסטב דלמן זיהה את עצמון כ”ראס קרומאן” מערבית מעילבון.
קידומה התכנוני של שמורת הר עצמון נתקל בקשיים רבים בשל קרקעות פרטיות והתיישבויות בודדים הנמצאות בשטח, הן יהודיות והן של בדווים משבט חוג’יראת.
אם מתחילים את המסלול מתל יודפת ויורדים ממנו, לאחר ההגעה לתחתית הערוץ השביל מתחיל לטפס במתינות לעבר הר עצמון.
לאחר כחצי ק”מ טיפוס, דרך צמחייה עבותה הכוללת הרבה אלות ואלונים ושאר צמחייה מהחורש הים התיכוני-גלילי האופייני לאזורנו, מגיע השביל לדרך עפר, שבה הוא פונה ימינה.
לאחר הליכה של כ-250 מטר בדרך העפר, השביל הכחול פונה שמאלה וממשיך בטיפוס לעבר פסגת ההר.
שימו לב, כי הסימון חמקמק לפעמים ויש לחפשו בשטח.
בתקופה המתאימה, נוכל לראות תוך כדי העלייה את פריחת הסחלבים המרשימה, כולל סחלב מצויר הנחשב אנדמי לגליל, ניתן לראות פה גם דרדר כחול ואת צבעוני ההרים.
אחרי כמה חודשים שבהם הנוף ברוב אזורי הארץ היה צהוב ונטול פריחה, הפרחים האמיצים הראשונים כבר מגיחים לאוויר הפתוח שעדיין לא התקרר – אלו, כמובן, החצבים. למרות שהוא נחשב ל”מבשר הסתיו”, החצב הוא למעשה פרח קיץ, ואת ראשוני החצבים ניתן לראות פורחים כבר באוגוסט.
בפסגת ההר, נמצאו שרידיה של מצודה קטנה בעלת חומה כפולה, שמצפון לה התגלתה מערת קברים.
העלייה ללא ספק שווה את המאמץ לאור הנוף עוצר הנשימה שנשקף מהפסגה.
הרחק במערב ניתן לראות את הים התיכון, את מפרץ חיפה והכרמל, בדרום את בית מנדא ושאר עמק בית נטופה ומזרחה את הרי הגליל וכמובן את ים כנרת.
בקעת בית נטופה הפרוסה לרגלי הר עצמון היא הגדולה שבבקעות הגליל התחתון.
חלק מן הבקעה מוצף בחורף ולכן לא תראו ישובים במרכזה. בחודשי האביב פסיפס השדות החקלאיים מרהיב.
בבקעה, שאורכה 16 ק”מ ורוחבה הממוצע שלושה ק”מ, עובר כיום מוביל המים הארצי בצידה המערבי נשפך המוביל למאגרי אשכול, ברכות מים גדולות מאוד, מהם ממשיך המוביל באמצעות מנהרות וצינורות דרומה אל מישור החוף והנגב.
מדרום לבקעה, ניתן להבחין בהר תרען וקיבוץ בית רימון על פסגתו, וברכס הרי נצרת.
בתחתית, מגיעים למעיינות אבליים אשר קרויים – עין אל-וסטא ועין אל -קזיזה.
אלו הם מעיינות שכבה, ובדרך כלל יש בהם כמות מים מסוימת לאורך כל השנה.
ניתן לשכשך רגליים במעיינות אלה. הבעיה הגדולה של המעיינות היא שרבים מהמטיילים מכירים אותם, לכן לעתים קרובות מוצאים אותם מלאים לכלוך לצערנו..
מאחר והשביל עובר באפיק נחל אבלים (נחל אכזב), אשר משמש לגידולים חקלאים ובניה לתושבי הכפר כאוכב אבו אלהיג’א.
מומלץ לבקר גם בתל יודפת בסוף המסלול.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
כולנו מכירים את הגליל העליון והתחתון שעל גבעותיהם שוכנים כמה מהישובים החשובים בישראל. אבל איפה עובר הגבול ביניהם? יש לכך תשובה ברורה - בין שני חבלי ארץ חוצצת בקעת בית הכרם, הקרויה כך על שם כרמי הזיתים...
ארץ ישראל הייתה נקודה אסטרטגית להרבה אימפריות וכובשים, אבל אולי המפתיעים מכל היו הצלבנים, שהגיעו מצפון אירופה הרחוקה בסוף המאה העשירית, כבשו את הארץ והחזיקו מעמד כמאתיים שנה. אחד הארגונים היחודיים שהוקמו על מנת לשלוט כאן היו מסדרים של...
דמיינו לכם שאתם בסירה צפופה, בלילה, באמצע האגם. אתם חותרים וחותרים לכיוון החוף, אבל הרוח מטיחה מים בפניכם, הגלים עולים ואתם לא מתקדמים, לא משנה כמה אתם מנסים. אתם מותשים וכמעט מתייאשים ואז… מישהו צועד לכיוונכם על המים. זו...
