סיפורנו מתחיל בקיבוץ ניצנים אשר הוקם בשנת 1943 על ידי קבוצות מתנועת “הנוער הציוני” אשר התאחדו ביניהן והגיעו מפולין ורומניה.
הקבוצה מפולין קיבלו הכשרה עוד בארץ מוצאם, והגיעו לארץ חלקם כמעפילים, וחלקם באופן לגאלי. הקבוצה השנייה מפולין ורומניה, קיבלו את הכשרתם החקלאית בארץ, בבן שמן , מאיר שפיה וכפר רופין.
אדמות הקיבוץ נרכשו על ידי קרן קיימת לישראל מהכפר הערבי חמאמה בשנת 1942.
הקיבוץ הוקם בסמוך לחוף הים, כדי שיוכלו למלט מעפילים וכן להתפרנס מדיג.
משכנו הראשון של הקיבוץ, שעלה על הקרקע בסוף שנת 1943, היה במבנה מפואר המכונה “ארמון ניצנים”.
מבנה זה שימש כבית פרדס מפואר לאפנדי מוסלמי מביירות ושכן על גבעת כורכר מוקפת כרמים ופרדסים.
הארמון נבנה ב-1917 כבית דו קומתי, כאשר בקומה התחתונה כלל המבנה: אורווה, באר, ובית אריזה עם מחסנים. בקומה העליונה נמצאו חדרי מגורים וארבע מרפסות הפונות לארבעת הכיוונים.
בחודש יוני 48′, הוא שימש כמבצרם האחרון של הלוחמים שהגנו על קיבוץ ניצנים מהפולש המצרי, עד שנאלצו לבסוף להיכנע.
הקיבוץ שכן בין העיירות הערביות איסדוד ומג’דל (אשדוד ואשקלון של ימינו), קילומטר אחד ממערב לכביש ולמסילת הברזל הנמתחים מעזה ליפו.
הקיבוץ נמצא על גבול החולות אשר בינו לבין חוף הים התיכון, שהמרחק ממנו היה כשניים עד שלושה ק”מ.
האזור היה מאוכלס בעיקר בערבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לניצנים היה באר טוביה, שהיה מרוחק ממנו כ8 ק”מ.
באוגוסט 1945, הפכה קבוצת ניצנים לישוב קבע בלב אזור שהיה עוין עד מאוד.
עם החלטת החלוקה באו”ם, בכ”ט בנובמבר 1947, נותר קיבוץ ניצנים מחוץ לשטח המדינה היהודית המיועדת.
בתאריך ה-7.6.1948 , המצרים שפלשו לדרום לאחר הכרזת העצמאות ופרוץ מלחמת הקוממיות, הגיעו לקיבוץ ניצנים ותוקפים בעוצמה את הקיבוץ, באמצעות מטוסים, תותחים,ומרגמות.
המצב הביטחוני הלך והחמיר, והיה צורך לפנות מהקיבוץ את הנשים והתינוקות לבאר טוביה, שהיה הישוב היהודי הקרוב ביותר, מבצע מילוטם של הנשים והילדים קיבל את השם “מבצע תינוק”, בין 17-19.5.48 והיה קשה ומסורבל.
בינתיים, התחמושת והמזון החלו לאזול, והגבעה, אשר חלשה על הקיבוץ, נפלה בידי המצרים.
המפקד שוורצשטיין הורה על ניסיון מילוט לכיוון הפרדס שמדרום לקיבוץ, אך התברר כי המצרים הציבו באותו הפרדס מקלעים, והנמלטים באותו כיוון נהרגו על ידי הכוחות המצרים שהיו במקום.
בינתיים, מכשיר הקשר שוב חדל לעבוד.
הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת, החליט המפקד, אברהם שוורצשטיין, להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים.
האלחוטנית מירה בן ארי שהתלוותה למפקדה שרצה להיכנע לכוחות המצרים ונורה למוות, חיסלה קצין מצרי באמצעות אקדחה האישי, אך נהרגה בחילופי האש.
לאחר 14 שעות לחימה, נכנעו 105 איש, ביניהם פצועים רבים, והובלו בתהלוכת ניצחון למחנה שבויים סמוך לקהיר במצרים למשך 9 חודשים. השבויים שבו לארץ ישראל רק לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים שנחתם ברודוס ב-24 בפברואר, 1949 .
בין ההרוגים, עוד 2 נשים שנפטרו מפצעיהן בשבי: החובשת, שולמית דורצ’ין שנותרה עם הפצועים עד רגעיה האחרונים, והקשרית דבורה אפשטיין.
בקרב, שנמשך עשר שעות רצופות, נהרגו 33 ממגיני המשק, כמחציתם חיילי חטיבת גבעתי. מתוך אלה, נרצחו שלושה מגינים לפחות בעת הכניעה. שלושה אנשים הצליחו להיחלץ- 2 תושבי הקיבוץ וחייל אחד מגבעתי. בנוסף, בין ההרוגים נמנו מספר ניצולי שואה שהיו נצר אחרון למשפחתם.
קרבי של חטיבת גבעתי תקף קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, באישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, את הכניעה, וכתב: “לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות”.
בסוף אוקטובר 1948, שוחררה ניצנים על ידי צה”ל, שכבש את האזור מחדש במסגרת מבצע יואב.
שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.
בעקבות ועדה שהוקמה בעקבות דרישת חברי קיבוץ ניצנים, טוהר שמם של מגיני הקיבוץ.
הקיבוץ הוקם מחדש לאחר המלחמה, במרחק כשני ק”מ דרומית מזרחית ממיקומו הקודם.
באתר ניצנים הישנה נמצאת אנדרטה, המציגה מספר פסלי ברונזה של נשים שפוסלו על ידי הפסלת שוש חפץ. הפסלים מציגים יותר את הצד הנשי מאשר את הצד הלוחם.
מפקד גדוד 53 של גבעתי, שנטל חלק בקרב על ניצנים, יצחק פונדק, הוא שזה יזם את הקמת האנדרטה.
האתר מוקדש ל-3 נשים במיוחד:
הלוחמת – דבורה אפשטיין, האלחוטאית – מירה בן ארי, והחובשת – שולמית דורצ’ין.
האנדרטה מוקדשת בכלליות לנשים ולתרומתן למערך הביטחוני בארץ ישראל.
האנדרטה מחוברת לארמון בניצנים באמצעות מדרגות ורחבה.
בסמוך לשם נמצאים המקומות בו נפלו מירה בן ארי האלחוטאית, וכן שולמית דורצ’ין החובשת, אשר טיפלה בפצועים.
לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)
יקבים באזור השרון לא זוכים לאותה העדנה כמו אלו שנמצאים בגולן או בשפלה. וקצת חבל – אזור המרכז הוא המוקד של האקלים הים תיכוני ומתאים במיוחד לזני ענבים שאוהבים אקלים חם. בנוסף, לא כל יקב חייב שיהיה...
כמו שכולם יודעים, ירושלים העתיקה מחולקת לארבעה רובעים: הרובע המוסלמי, היהודי, הנוצרי והארמני וכמובן הר הבית, ששוכן מעל הרובעים. אלא שבמציאות, לא הכל כל כך חד וחלק. לדוגמה, ברובע המוסלמי מתגוררים כאלף יהודים וחלק מהבתים היו בבעלות...
אחרי המאמר על הפלישתים, התחשק לי לכתוב סיפור אחר - סיפור של שיתוף פעולה ואחווה בין העמים. אנחנו זוכרים בהיסטוריה בעיקר את המלחמות, ההרס והדרמות הגדולות. אך בין לבין, אנשים עסקו בחקלאות ובמלאכה, בנו ערים וכמובן עסקו...
