הר החרמון העיניים של המדינה

טיול באוויר פסגות החרמון

הר החרמון נחשב ללא ספק לאחד מהאתרים המעניינים והיפים ביותר בארץ ישראל.

החרמון מהווה את הנקודה הצפונית ביותר בישראל, המקום הגבוה ביותר וכמובן את אתר הסקי היחיד במדינת ישראל.

לחרמון פנים אחרות בקיץ, ובחורף בו הוא מכוסה כולו בשלג צח. הרמב”ן כתב שמקור השם “חרמון” הוא בשורש חר”מ, אשר הוראתו דבר שאין להשתמש בו.

מפני גובהו והטמפרטורה הנמוכה בו היה ההר “חרם”, כלומר אזור לא מיושב, ומכאן בא שמו.

ההר נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של מדינת ישראל, ומהווה קצהו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון, המפריד בין סוריה ללבנון.

שטח החרמון מחולק בין סוריה, לבנון וישראל. פסגת ההר היא בגובה 2814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק”מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים.

הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224

מטרים מעל פני הים, ומצפון-מזרח לרכבל העליון שבאתר הסקי.

מבחינה זואולוגית, מתגוררים בחרמון (בעיקר בקיץ) בעלי חיים שונים כמו דלקים, שועלים וצפע החרמון והרבה סנאים באזור הר דוב (היחידים בארץ).

הצמחייה על הר החרמון מועטה, אך בתקופת הקיץ, שרוב הארץ יבשה,

באים לידי ביטוי מגוון גדול של צמחים. על החרמון 3 חגורות צומח:

חגורת החורש הים-תיכוני, עד גובה 1,200 מטר: צמחייה דומה לכרמל ולגליל (אלון, אלה וחרוב)

חגורת חורש הספר-הררי, עד גובה 1,900 מטר: צמחייה דלילה.

חגורת הצומח הכר-קוצי, כדי להתגונן משיני הבקר והצאן עד ראש החרמון: צמחייה נמוכה, קוצנית, מותאמת לתנאי מזג האוויר הקשים ששוררים במקום (זהו האזור היחיד בארץ שבו היא מתקיימת).

רבים ממיני הצומח כאן אופיינים להרים גבוהים במזרח התיכון ונקראים גם “אירנו-טורני”.

מבט מהר החרמון תודה לדוד נווה

היסטוריה על קצה המזלג

על הר החרמון נמצאו שרידים של ישובים דלילים החל מתקופות קדומות עד מאוד.

ההר קרוי בפי הערבים גַ’בְּל אַ-שֵיח’ שפירושו “ההר הזקן”, בשל פסגתו המושלגת המזכירה שיער שיבה.

במורדותיו של ההר, מצויים ארבעה ישובים דרוזיים: מג’דל-שמס, בוקעתא, עין קיניה ומסעדה.

החרמון נכבש על ידי כוחות צה”ל בסוף מלחמת ששת הימים ב-1967 ללא התנגדות סורית.

מאז, היה בו מוצב צבאי-מודיעיני שנועד לתת התראה ומידע על התקפות צפויות על מדינת ישראל.

במלחמת יום הכיפורים, לעומת זאת, היה המצב שונה לגמרי.

עם פתיחת המלחמה באוקטובר 1973, היו במוצב בחרמון 54 חיילים, מהם רק 13 לוחמים, שהשתייכו לחטיבת גולני.

עם תחילת המלחמה, נפל המוצב בידי חיילי קומנדו סוריים שהונחתו ממסוקים.

31 מאנשי המוצב נלקחו בשבי, ועוד שלושה הצליחו להסתתר במחילות המוצב שישה ימים לאחר הכיבוש, אך לבסוף הסגירו את עצמם גם הם לסורים.

ניסיון ישראלי ראשון לכבוש את המוצב נעשה כבר ב-8 באוקטובר,

אך, מיקוש דרך הגישה והאש הכבדה שהומטרה על הכוחות הביאו לאבדות רבות: 25 הרוגים, בהם המג”ד סא”ל דובי דרור, ו-57 פצועים. הסורים הביאו את כוחות צה”ל לנסיגה זמנית.

ב-21 באוקטובר, יצא לדרך מבצע “קינוח” לשחרורו של מוצב החרמון. במבצע, השתתפו 626 לוחמים ממגוון חטיבות (בעיקר צנחנים וגולני)..

בבוקר ה-22 לאוקטובר, לאחר קרב עקוב מדם שכלל עשרות נפגעים, שוחרר מוצב החרמון ודגל ישראל הונף עליו מחדש.

למרומי אתר הסקי

הצבא לרוב איננו מאפשר כניסת מטיילים בודדים לאזור זה, אלא רק בטיולי קבוצות מודרכים.

מדובר בהעפלה מאוד תלולה, ובתקופות השלג ההליכה קשה ואיטית למדי.

עם זאת, ניתן בהחלט לקחת את הזמן לאט, ואז הטיול הוא בדרגת קושי בינונית.

בנוף, בולטים עמקים קטנים וזעירים, בהם נערם השלג לשבועות ארוכים גם לאחר שנמס השלג בראשי הגבעות.

ההבדלים במשך היערמות השלג יצרו כאן תנאי מיקרו-אקלים מגוונים, והבדלים ניכרים בפריחה בין המפנים השונים ובין ראשי הגבעות לעמקים.

בחורף, המדרונות מכוסים לרוב בשלג רך ועמוק. ההליכה בתחילתה היא על דרך עפר ברמה מאוד ירודה, ובשלב מסוים השביל הירוק פונה שמאלה מדרך העפר.

השביל ממשיך ומטפס במעלה ההר, עובר דרך עמק קטנטן שנפער בו בפתאומיות, ומעט לאחר מכן מסתיים באתר הסקי.

ניתן לראות בצפון-מערב את הר הבופור וברך נהר הליטני בלבנון, דרומה מהם את מרג’ עַיוּן ואחריה את קריית שמונה ואצבע הגליל, בדרום מערב, את בקעת החולה וקרן נפתלי ואפילו את בקעת כינרות (בימים טובים), את כל רמת הגולן המשתפלת מכאן דרומה על כל התלים הגעשיים שבה, את חלקו הסורי של נחל סער ממש למרגלותינו ואת מוצב האו”ם וגבעת הצעקות מעבר אליו, ובמזרח את המישורים האינסופיים של הבשן והחורן, ואפילו – כ-60 ק”מ צפון מזרחית – את פאתי דמשק ,הבירה הסורית.

הר דוב – כתף שיאון

כתף שיאון קרוי בערבית גם ג’בל רוס.

מדרונה המערבי של שלוחה זו, יורד לעמק נהר שניר והוא נמצא בתחום לבנון.

הגבול בין ישראל ולבנון עובר בסמוך לקו הרכס, ממערב לו.

לרכס “ראשים” אחדים ומכאן שמו הערבי, שפירושו “הר הראשים”.

פסגות אלו הן מהגבוה לנמוך יותר הן הר דב (בגובה של 1,529 מטר, שנקרא על שם סגן דב רודברג, שנהרג כאן מאש מרגמות המחבלים ב-1970), ג’בל חורתה (בגובה 1,414 מטר, נמצא בתחום לבנון),  הר אגס (בגובה 1,352 מטר, שנקרא על שם ריבוי מטעי האגסים שעליו), הר הבתרים (בעל האזכור התנכ”י בגובה 1,296 מטר), ורמתא (בגובה 1,194 מטר).

בשנת 1969, פשט כוח מחטיבת גולני על ג’בל רוס והרג כ-50 מחבלים.

לאחר מכן, שמר צה”ל על נוכחות קבועה בהר ואף בנה בו מוצבים מבוצרים.

ב־3 באוגוסט 1970, נפצע אנושות סרן דב רודברג, מפגיעת פצצת מרגמה שירו מחבלים לעבר מוצב צה”ל שבהר.

הוא נפטר לאחר שישה ימים, ולאחר מותו הוחלט לקרוא את שם ההר על שמו – הר דב. בהר דוב הוקמה אנדרטה לזכרם של שבעה חללי צה”ל שנפלו באזור.

בשולי הרכס, בגובה 380 מטר, עובר תוואי התעלה הסורית, שנועדה להטות את מי נחל שניר כדי למנוע את זרימתם לתחומי מדינת ישראל.

בשל טעות אופטית, נדמה שהתוואי עולה ממערב למזרח, כשהוא לא.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, קיבלה מועצת הביטחון של האו”ם את החלטה 1701 שקוראת בין היתר לבחינה מחודשת של סוגיית חוות שבעא, ובכלל זה הר דב.

בדו”ח מזכ”ל האו”ם למועצת הביטחון, מיום 30 באוקטובר 2007 נמסר על התקדמות בבדיקת העניין אך אין החלטה סופית,

כך שהמצב בשטח נותר כמו שהוא, והשטח בשליטה ישראלית.

הר הבתרים

ההר, שנמצא בכתף שיאון, מתנשא לגובה של 1,296 מטרים מעל פני הים. שמו של ההר בפי הערבים הוא משהד א-טייר (“עדות הציפור”).

על מדרונו שיורד אל נחל שיאון נמצא אתר מוסלמי קדוש, המכונה בפי הערבים “מקאם אברהים אל ח’ליל” – המקום הקדוש של אברהם האהוב (כיום נקרא המקום “מקום הבתרים”).

המקאם הוא מבנה בן 3 חדרים, והוא ניצב על משטח שגובהו כ-2 מטרים.

המבנה מוקף עצי אלון גדולים במיוחד, מהגדולים בישראל. לפי המסורת היהודית והמוסלמית כאן נכרתה הברית בין הבתרים,

וכאן הבטיח אלוהים לאברהם: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” (בראשית ט”ו, יח).

במקום שרידי ישוב קדום, הכולל מדרגות חקלאיות וחרסים התקופה ההלניסטית והתקופה הביזאנטית. ליד המבנה שני מאגרי מים. כמו כן, סלע גדול ובו חצוב ספסל בודד.

בסמוך לסלע, חמישה מבני קברים ובהם שני מבנים שבראשם כיפה.

יהודים נהגו לעלות לרגל לאתר זה בשבוע שלאחר קריאת פרשת “לך-לך” ולקרוא בו את פרשת ברית הבתרים.

הר החרמון תודה לדוד נווה

לפרטים נוספים צרו קשר (כנסו ללינק)