סיפורי אהבה ברחוב הנביאים ירושלים

סיפורי אהבה ברחוב הנביאים

את סיורנו הקליל והעירוני נתחיל במתחם העירייה, אליו ניתן להגיע בקלות עם הרכבת הקלה ואפילו ישנה חנייה כחול לבן בשפע, הסיור בין היסטוריה לאקטואליה, תרבות, אומנות, דת, פוליטיקה ועוד גיוונים עד הנביאים.

עיריית ירושלים עוסקת בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה.

עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת ליהדות, נצרות ואסלאם, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות, ביחד תוך כדי שנכיר את סיפורי האהבה והטרגדיה ברחוב, גם נתייחס לקונפליקטים עירוניים ואקטואליה.

מיצג כר בכיכר – פיסול מסוג אחר

כריות צבעוניות מבטון בכיכר ספרא, תיזהרו שלא להיזרק עליהם – זה יכול להיות כואב, אפילו שהן נראות כה רכות למישוש – הכריות עשויות כולן מבטון ומשנת 2012 מייצרות מתחם סגור ונעים.

הכריות כבר אז יצרו מהומה ונדרש היה לגדר את מתחם הכריות, שנראות כל כך אמיתיות.

תחושה מיוחדת להיות בגן פסלים שאינו קונבנציוני ונותן תחושה של רוגע בתוך עמולת היום, גם אם הרכות הינה מדומה – שם אנחנו נבצע את ההקדמה.

חדירת המעצמות לירושלים

התאפשרה בשל משטר רעוע של האימפריה העותמנית שנקלעה לחובות והחלה למכור קרקעות למעצמות זרות אירופאיות

קרקעות אלו הפכו ל-אקסטריטוריות, תחום שיפוט של המדינה הרוכשת

מעין זרועות קולוניאליות למעצמות שונות שיכולות היו לרכוש את השטחים.

את מגרש הרוסים אתם יכולים לבד לנחש מי רכש, לפי השם.

1860 עם רכישת מגרש הרוסים מהעותמאנים, החלה בנייתה של כנסיית השילוש הקדוש שערכה 12 שנים, כיפות אבן ירוקות שסמלו אותה שנים רבות

כוסו בשנת 1994 בציפוי נחושת ועל ראשן צלבים זהב, מזכירה את כנסיית העלייה במוסקבה, בסגנון רנסנס איטלקי האופייני למאה 15.

את הכנסייה תכנן האדריכל הרוסי מרטין איוונוביץ אפינגר והיא נועדה לשמש את הצליינים המגיעים לארץ הקודש.

מגרש הרוסים

עכשיו לסיפור המעניין של המגרש והחצר –

מבנה חצר סרגיי במגרש הרוסים בירושלים נבנה בשנת 1890 ושימש כאכסניית צליינים

נקרא ע”ש בן הצאר אלכסנדר השני – הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, אחיו הצעיר של קיסר רוסיה ודודו של הצאר ניקולאי השני.

בתקופה מנדטורית משרדי ממשלה השתלטו על המבנה – משרד החקלאות, החברה להגנת הטבע, המועצה לשימור אתרים ועוד..

לחץ רב הופעל על ישראל הצעירה לשלם בעבור נכסי מגרש הרוסים, בעיקר לאחר שברית המועצות הצביעה בעד הקמתה בכ”ט בנובמבר 1947.

ב-1964, נחתם הסכם לפיו ישראל תשלם 4.5 מיליון דולר אמריקני לברית המועצות בעבור נכסי מגרש הרוסים.

ההסכם לא כלל את הכנסייה ואת האגף המזרחי של אכסניית המשלחת הדתית, שנותרו בידי רוסים מקומיים.

מדינת ישראל התקשתה לגייס את הסכום העצום, ובמהרה הושגה פשרה: שלושה מיליון דולר ישולמו בכסף, ואילו מיליון וחצי נוספים ישולמו בתפוזים.

ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות ההסכם הוזרמו לברית המועצות אלפי טונות של תפוזי Jaffa תוצרת הארץ, עד שהחוב כוסה.

הרוסים באים – שלהם או שלנו?

בשנת 2008, לאחר ששלטונות רוסיה ביקשו לקבל את הבעלות על כל מגרש הרוסים, העלה תחקיר עיתונאי בעיתון מקור ראשון, כי חצר סרגיי, שהייתה שייכת אישית למשפחתו של הנסיך, אמורה לעבור בירושה לנסיך פיליפ, בעלה של אליזבת מלכת בריטניה, שאימו, הנסיכה אליס הייתה אחייניתה של יליזבטה, אשתו של הנסיך סרגיי.

על פי התחקיר, דאגו מקורבי הנסיך לשלוח מכתב בעניין למשרד המשפטים כבר בשנת 1994.

במקביל, התפרסם כי ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הבטיח לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מתחם סרגיי יועבר לידי ממשלת רוסיה, בתמורה לכך שרוסיה לא תמכור נשק למדינות במזרח התיכון, החדשות החדשות הן שהמגרש היום בבעלותו של פוטין..

בשנת 1905, נרצח הנסיך סרגיי בתפקיד מפקד צבא מוסקבה, רעייתו, הנסיכה יליזבטה פדורובנה.

נרצחה בידי הבולשביקים בשנת 1918 ביחד עם המשרתת שלה. בשנת 1921 הועברו גופותיהן לכנסיית מריה מגדלנה שבירושלים.

רחוב הנביאים – נבואת העשירים

רחוב הנביאים היה הרחוב היוקרתי ביותר בירושלים של במאה ה-19, לאורכו שכנו מרבית הקונסוליות של המעצמות הזרות, בתי חולים ובתי ידוענים, בית תבור ברחוב הנביאים 58 נחשב לאחד מהבתים המפוארים בעיר נבנה בסוף המאה ה-19 כבית מגורים על ידי הארכאולוג והאדריכל הידוע קונרד שיק.

במלחמת העולם הראשונה, הפקיעו השלטונות העות’מאנים את הבית, כדי שישמש למגורי קצינים טורקים.

לאחר המלחמה, עבר לידי הכנסייה המתודיסטית האמריקאית, ושימש כבית ספר למדעי האסלאם ושפות.

במלחמת העצמאות, השתלטו כוחות צה”ל על הבית, ולתקופה קצרה שימש לשיכון פליטים מהרובע היהודי.

בשנת 1950, ננטש הבית, ובשנת 1951 נשכר על ידי הכנסייה הפרוטסטנטית השוודית שהקימה בו את המכון התאולוגי השוודי.

בשנת 1996, רכשו השוודים את הבניין, והוא כיום בבעלותם.

המכון מכשיר צעירים סקנדינבים בנושאי יהדות, מקרא, לשון עברית, ארכאולוגיה וחקר ארץ ישראל, במטרה לקרבם לעם היהודי וארץ הקודש.

על הבית, צוטט ראש העיר טדי קולק כמי שאמר “אם הייתי יכול לבחור בית אחד בירושלים לגור בו – זה הבית שבו הייתי בוחר.

הכנסייה האתיופית

רחוב אתיופיה המתפצל מרחוב הנביאים מעניין במיוחד, שכונה של אתיופים ושל מיליונרים, בארץ זה לא תמיד מגיע בסמיכות.

במשך מאות שנים, היה מרכזם של האתיופים בירושלים ברובע הנוצרי, ליד כנסיית הקבר, אולם במאה ה-19, עם חדירת מעצמות אירופה והקמת מוסדות דת ורפואה לאורכו, הקימו גם האתיופים שורה של מבנים באזור.

בית המלוכה האתיופי, שהיה חזק מאד במאה ה-19, תרם כסף רב להקמת הכנסייה והמנזר שסביבה בשנת 1893.

פוקדי הכנסייה מאמינים כי הם המשכם הישיר של צאצאי מלכת שבא ושלמה המלך – בני בניו של מנליק.

את תנופת הבנייה המואצת יש לייחס להיילה סילאסי, האיש שהוכתר לקיסר אתיופיה האחרון בשנת 1930, והוא מהווה את אחד מיסודות האמונה הרסטפארית ואת התגלמותו של ישו השחור.

הוא ונציגיו בנו כ- 15 בתים באזור. כיוון שחלק ניכר מבעלי הבתים היה ממוצא אתיופי, נקרא הרחוב “רחוב החבשים”. בתקופה הבריטית נקרא או “רחוב אתיופיה”.

הכנסייה האתיופית ברחוב אתיופיה בירושלים נבנתה בין השנים 1883-1882 והוקדשה לאם ישו, מרים.

מבנה הכנסייה עגול ובמרכזו מתחם מרובע בו ממוקם המזבח, שעליו דגם ארון הברית המכוסה בווילון.

מתחם זה נחשב לקדוש ביותר בכנסייה.

מסביבו שני מתחמים עגולים המתָחַמים את המתפללים.

העיגול ההיקפי הפנימי מיועד לכוהנים, לעוזריהם ולמשתתפים בסעודת הקודש, ואילו המעגל השני מסביב למזבח מיועד לשאר המאמינים.

גג הכנסייה הינו כיפה שחורה ועליה ממוקם צלב בסגנון אתיופי.

הרומנטיקה והטרגדיה של מחייה השפה העברית

מול הכנסייה האתיופית, בבית מספר 11, התגוררה בשכירות בקומתו העליונה משפחתו של אליעזר בן יהודה.

בית בן יהודה

בבית זה הוא כתב את מילונו המפורסם “מילון בן-יהודה”, כאן גם נפטר ממחלת השחפת בשנת 1922.

את עובדה זו מציין לוח זיכרון הקבוע על אחד מקירות הבית.

המהומה הגדולה שפרצה כאשר בנו – הילד העברי הראשון, איתמר בן אב”י, עיתונאי עברי ועסקן ציוני – התאהב באישה.

כך מתחילה להסתבך כל עלילה..

סיפור אהבתו של בן אב”י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב.

אבושדיד הייתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת מעדת המערבים, חלק מהיישוב הספרדי הישן.

זוהי הייתה חתונה בלתי נשכחת אשר בה נכחו אצולת היישוב האשכנזי והספרדי, כיאילו היו ביחד ‘אצולת יישוב יהודי’.

שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו

אחרי שלוש שנות חיזור, עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת.

בשנת 1910, הוא כתב שיר התאבדות בשם “אקדחי”, ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

אל תדאגו – יש סוף טוב, הם בסוף התחתנו והעמידו 3 ילדים (:

אומנות, תרבות והכי חשוב – אהבה

בית טיכו נבנה בשנת 1864 על ידי הגא רשיד נשאשיבי, ערבי אמיד, ונודע אז בשם “טירת רשיד”.

כעבור חמש שנים שכר אותו סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא, יהודי מומר שלימים נודע כזייפן עתיקות ועמד במרכזה של פרשיית זיוף בינלאומית שזעזעה את עולם הארכאולוגיה.

שפירא התגורר בבית עם אשתו ובנותיו עד התאבדותו בשנת 1884.

אחריו אכלסו את הבית מספר דיירים, ביניהם כמה מהדמויות המוכרות בירושלים של אותם ימים, לאחר מכן היה בבית סליק נשק של הפלמ”ח.

בשנת 1924 קנו את הבית רופא העיניים, אברהם אלברט טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, שהייתה גם דודניתו.

השניים הטביעו את חותמם האישי על הבית והוא נקרא על שמם עד היום.

כיום, מוזיאון פתוח שהינו שלוחה של מוזיאון ישראל, כעת מוצגת בו תערוכה על היהודים בשואה, בקומה השנייה מסעדה חלבית מעולה.

דת היא לא מילה גסה

הבית שבו חי ופעל הרב אברהם יצחק הכהן קוק משנות ה-20 ועד פטירתו, נבנה בשכונה הרביעית במניין ביציאה מחומות העיר העתיקה בירושלים ונקראת על שם התורם דוד רייז.

הרב קוק היה הרב הראשון האשכנזי של ארץ ישראל, הרב של יפו ושל המושבות, ידוע בגישה הליבראלית שלו במסע הרבנים ובאהבת הבריות

מאחר שהשכונה עצמה ננעלה מדי ערב, ביקש הרב קוק כי הכניסה לביתו תהיה מסביב, כדי לאפשר לקהל המבקש לפגשו להגיע אל הבית בכל עת.

לשם כך, נבנה גרם מדרגות חיצוני, המוליך מבחוץ ישירות אל הקומה השנייה.

כיום, משמש בית הרב קוק מוזיאון אליו הכניסה מחייבת בתשלום שמלי, מציע מיצג ואירוח של כשעה עם הסברים על האיש המיוחד כל כך שהשאיר חותמו כמעט בכל יישוב בארץ.

ברחוב הנביאים יש עוד עשרות בתים מעניינים וביניהם שזורים ים של סיפורים, רוצים לשמוע?

בואו לטייל איתי בירושלים, ניתן לשלב עם סיורים עירוניים בעיר ירושלים העתיקה והחדשה. למשל יציאה מחומות העיר העתיקה. (כנסו ללינק)